8.7.09 16:30
אני יושב לי על המיטה במלון מקסים (בשם 'דלק'..) בעיר קאזה בנפת ספיטי שבמדינת הימאצ'ל פראדש בצפון הודו. העיר בגובה 3600 מ'. הבנות ישנות. 2 חלונות לי – אחד לכיוון מערב ואחד לכיוון צפון. באחד אני רואה את עמק ספיטי – פס ירוק/אפור דק של נהר שמסביבו רכסי הרים מדבריים וצחיחים – בעלי פסגות מושלגות. בחלון השני אני רואה את גגות העיר המקסימה ואת המנזר הטיבטי היפהפה שמשקיף על כל העיר. מנזר השופע צבעים עזים של צהוב, אדום, ומעל העיר תוחמים אותה צוקים ענקיים שהרי המדבריות שלנו נראים כהרי צעצוע לידם.
נשמע פסטורלי וטוב לא כן? אז התמונה לא עד כדי כך מושלמת.
הדרך לכאן היתה רצופת סיוטים שלא בטוח שהייתי חוזר עליה שוב. והילדים כאשר לא הרגישו טוב עשו לנו את המוות.
אז נתחיל מהתחלה. שכרנו מיניוואן טויוטה 7 מקומות שיהיה צמוד אלינו לשבועיים רצוף. שתי המשפחות מתחלקות בעלות, (אנחנו והמשפחה האוסטרלית שאיתנו – עם 2 בנות בנות 8 ו-10).
יצאנו ביום הראשון לכיוון מנאלי – מרחק של בערך 142 ק"מ. לאחר שעה קלה עלי התחילה להיות עצבנית חסרת סבלנות ובכיינית.לאחר 5 שעות התקדמנו בערך 70 ק"מ.
כאן אני חייב להסביר. איך זה יכול להיות – הרי לא נסענו במהירות 14 קמ"ש...
אז בערך כן. המהירות המקסימלית שאתה מגיע אליה לפחות בכבישי הודו ההררית היא בערך 40 קמ"ש כאשר בדר"כ אתה נוסע במהירות 30 קמ"ש ומאט לכיוון 15 קמ "ש בסיבובים.
הדרך צרה ומספיקה לרכב אחד לנסוע בניחותא, ולכן כאשר מגיע רכב ממול אתה יורד לשוליים ומאט לפעמים עד כדי עצירה. הדרך מפותלת מאוד ולרוב אתה לא נוסע יותר מדקה או שתיים ללא פיתול או סיבוב פרסה חזק (במיוחד בעליה להרים). ובנוסף לכל יש עצירות פיפי, צ'אי שופ וכד'.
אגב – הכבישים במצב קטסטרופלי. כאיש העמק שמידי פעם נוסע בשבילי קיצור בהם הכורכר מככב וחלק מהדרך יש מעט אספלט – אני חייב לאמר לכם – לעיתים כביש ה-Highway הממשלתי שעברנו בו מחוויר לעומת השבילים בעמק יזראל. זה פשוט לא יאומן – הכבישים על הפנים כמעט כל הדרך.
לנו גם יש מזל שיש לנו נהג איטי להחריד שלרוב לא עוקף אלא אם לפנינו משאית שבאמת לא זזה.
ההרגשה היא כמו לחצות את המדבר, זה פשוט לא נגמר. ידידה מקומית (ישראלית לשעבר) המליצה לי לעשות כמוה ולנסוע רק בלילה – אבל אם הנסיעה ביום היא מפחידה (הנהגים ההודים אינם זהירים במיוחד) אז בלילה? ועוד בסיבובים האלו.
אגב בהודו בסיבובים לא נוהגים להאט ולחפש שדה ראייה אם מישהו מגיע מולך, לא - ממש לא, הנהג ההודי פשוט מצפצף ומודיע "אני נכנס לסיבוב" – כנ"ל הוא יעשה כאשר הדרך צרה ומישהו מגיע ממולו. לא מאיטים – מ צ פ צ פ י ם.
על כל המשאיות כתוב מאחורה "Blow Horn" ו – "Use Dipper at night" פשוט לא יאמן.
אז לאחר 70 ק"מ עלי הרימה ידיים ופשוט הקיאה את נשמתה עלי ועל אנה. הבגדים שלנו היו קשורים טוב על הגג והנהג ממש לא שש לפרק הכל. ומכאן היינו צריכים לעשות הרבה הפסקות. והדרך נמשכה והתפתלה לה. כמובן שלא הצלחנו להגיע למנאלי – הגענו לקולו – שעתים לפני – ולקח לנו בערך 10 שעות ברוטו במקום 7. קולו היתה מגעילה – והמלון כנ"ל.
למחרת הגענו לקראת צהריים למאנאלי ומצאנו לנו מלון מפנק במחיר סביר (600 רופי – 50 ₪).
מאנאלי חביבה אך מפוצצת בתיירים (לנו נראה ש 80% מהם ישראלים). מסעדות לא רעות. נוף יפהפה. המלון שלנו היה במאנאלי העתיקה, אתה עובר בשביל בטון בינות לבתים ישנים – לא יפים אך מקסימים. הבית התחתון בנוי מאבנים מסותתות גס משולב בקורות עץ, ועליו בנוי בית מעצים ישנים הכוללת מרפסת רחבה המקיפה את כל הבית התחתון (כלומר ריבוע אבנים למטה ומעליו ריבוע עץ גדול יותר). ומה מתחת למרפסת ההיקפית ? הפרות כמובן.
הנשים מכבסות ביד את הכביסה במשך היום. מראות פשוטים ומקסימים.
לאחר יום מנוחה וטיול בפארק המקומי עם עצי אורן ענקיים וצפופים, נהר סמוך וכלובי ציפורים ובונוס לילדים בדמות דוב צעיר הנמצא גם בכלוב גדול, יצאנו לדרך חמושים בניסיון רב יותר לגבי נסיעה בדרכים המקומיות.
יצאנו ב 6:30 בבוקר על מנת שהבנות יישנו בדרך – טריק שאכן עזר, יחד עם זאת לפנינו היו 2 מעברי הרים – האחד בגובה 4000 מ' (רות'נג לה) והשני 4500 מ' (קונזום לה).
לומר את האמת הדרך היתה מפותלת וקשה. כעת גם איה הצטרפה לנפגעי מחלת הגבהים .
מרגע שנכנסנו לספיטי נסענו בדרך שאפילו רכב הליסינג שלי לא היה עובר !!!
איה סבלה מכאבי בטן ובחילה שהתגברו ככל שעלינו ונעלמו לאחר ירידה של 200 מ' מהשיא.
עלי לעומת זאת הכניסה את עצמה למצב של חצי שינה חצי ערה על הידים של אנה לאורך רוב הנסיעה. הנסיעה השפיעה עליה והחלישה אותה עד מאוד. ואחת לכמה זמן היא התעוררה ובכתה שקשה לה. הדרך היתה דרך כורכר רוב הזמן. והטילטולים והסיבובים לא עשו טוב גם לאנה. בנוסף גם אני התחלתי להתקשות לנשום – והרגשתי חוסר בחמצן.
הדרך היתה כאמור קשה, הפיצוי היחיד היה הנוף. ארץ יבשה, ללא גשמים כמעט כלל. פסגות מושלגות מכל עבר (בכל זאת כל פיסגה בין 5 ל-7 ק"מ). המים היחידים הם מי השלגים מהנהר וכל היובלים אליו. מפלים יש בשפע. מסביב לנהר עמק צר מאוד וירוק. מסביב לו הרים מסולעים. גבוהים, מאיימים. החיים היחידים הם מסביב לנהר – מקור החיים של האזור. מידי פעם – באמצע שום מקום – מנזר בודהיסטי עם דגלים צבעוניים שכתובים עליהם מנטרות המתנפנפות ברוח.
לא הצלחנו להגיע לעיר קאזה ועצרנו לישון בלילה בכפר קטנצ'יק בשם לוסאר. התנאים בהם ישנו לא היו טובים במיוחד אבל היה לנו שירותים צמודים (החדר היחיד בכפר עם שירותים צמודים).
למחרת נשאר לנו רק שעתיים והגענו למחוז חפצינו. במהלך הטיול גילינו שהדאלאי לאמה מגיע לספיטי לערוך הרצאות ולנהל תפילה משותפת. כל הכפר הקטן הזה – התמלא בנזירים שבאו מכל רחבי האזור, בתיירים שהגיעו מכל רחבי הודו. הכל מלא – כמעט בלתי אפשרי למצוא חדר.
כלל ברזל בטיולים – יש פסטיבל/ חגיגה מסוג כלשהי – תזמין מראש מקום לינה ואל תתלונן שאתה משלם יותר...
יום ראשון גרנו בגסטהאוס חביב שכל המנורות בו למעט הפלורסנט היו 100 ואט אך נתנו בערך 10 ואט. כנראה בגלל חוטי החשמל הדקיקים שהיו בבית. המקום היה מוזמן לתקופת הביקור של הדאלאי לאמה – והמחיר שדרשו היה פי שלוש.
ביום השני, מצאנו מלון חדש דנדש ויפה שעדיין לא היה מאוכלס. במחיר סביר. ואז התחילו הבעיות.
השירותים נוזלים . אני קורא לפקיד קבלה – והוא בא עם עוד הודי קטן ולאחר 20 דקות הבעיה נפתרה.
פתאום אני מגלה שאין זרם בברזי המים החמים. קורא לפקיד הקבלה שמגיע עם עוד הודי קטן ולאחר 45 דק' יש זרם.
לאחר שעה אני מגלה שאין בכלל מים בברזים. אני קורא לפקיד הקבלה שמגיע עם עוד 2 הודים קטנים ולאחר חצי שעה יש מים.
אני פותח מים חמים עד הסוף ומגלה שהידית של הברז נשארת לי ביד והמיים יוצאים מהצינור שמחבר אליה. אני הולך וצועק על הפקיד המסכן ואומר לו שמייד יתן לי את המפתחות של החדר הסמוך כי נשבר לי ואני מחליף חדר. הולכים לחדר הסמוך ונחשו מה? אותה הבעיה. אני נשאר באותו חדר.
עוברות שעתיים ונחשו מה? אין מים שוב. אני הולך וצורח על הפקיד " תן לי את המפתחות לחדר הסמוך אני עובר" (זה פשוט החדר היחיד שלא תפוס). הולכים לחדר הסמוך וכמובן אין מים.
בצר לי אני נשאר בחדרי נטול המים ואז מגיע משהו שמכניס אותי לפרופורציה אם חשבתי שהכל רע – הפסקת חשמל !!!
בהודו הפסקות החשמל הן דבר די שכיח. גם הפסקות המים הם דבר כמעט קבוע במקומות רבים.
לכל גסטהאוס יש מיכלי מים על הגג ואם החדר הסמוך שחולק איתך מיכל – לא דפק חשבון והשתמש בהרבה מים – אכלת אותה. חכה להזרמה של הקצבת המים של מחר בבוקר...
11.7.09 23:01
בסה"כ בסופו של דבר המלון היה בסדר. הכל עניין של פרופורציה.
למשל האוכל. ע"מ להימנע מטעויות (תבשילים הודים חריפים) הזמנו ביום הראשון מעובדי המלון 4 חביתות פשוטות ו4 צ'אפאטי (מן פיתת סאג' קטנה). קיבלנו 4 חביתות עם פלפל צ'ילי....
מזל שאנה קלטה זאת מבעוד מועד.
בלילה האחרון אמרנו לעצמנו– כעת נעשה זאת אחרת ,נהיה יותר חכמים. נכנסתי למטבח וביקשתי בכל לשון של בקשה – ללא חריף, לא צ'ילי, לא מאסאלה, רק plain omlete.
אז מה קיבלנו? קיבלנו חביתות מלוחות בצורה נוראית – הבנות לא היו מוכנות לגעת בהן.
אז אוכלים צ'אפאטי עם חמאה וקצת ירקות.
אני רוצה לספר לכם קצת על חוויותינו בקאזה.
הדלאי למה הוא הסמכות העליונה של הבודהיזם בהודו ובטיבט (הבודהיזם נולד בהודו - הוא צמח מתוך ההינדואיזם שהיתה דת קשה וחמורת סבר – עם חלוקה קשיחה לקאסטות,חוקים רבים, ונגישות לדת רק לבראהמינים. הבודהיזם היה נגיש לכולם. אגב זה הזכיר לי את צמיחת הנצרות מתוך היהדות...).
מכיוון שהדלאי למה מגיע לעיר – כל השבטים הספיטים מכל האזור מגיעים לעיר.
הממשל בנה להם עיר אוהלים – ללינה זולה והם מציפים את העיר על נשותיהם וילדיהם. העיר כולה התקשטה בצבעים עזים. דגלים בכל מקום. אמהות עם תינוקות על הגב (שמיכה פשוטה שמחזיקה את הילד וקשורה על החזה – במקום לופי ב-400 שקל), סבתות עם מקל הליכה, ילדים רבים מחזיקים בלון צבעוני או שקית פופקורן ביד, כל הנשים עם כיסוי ראש דומה לכיסוי שהיה לסבתי התימניה זכרונה לברכה.
אנשי ספיטי (להלן 'הספיטים') נראים שונים מההודים. אמנם צבע העור דומה – כהה, אבל העיניים מלוכסנות. הם נראים כתערובת של הודים וטיבטים.
ההרצאה של הדלאי למה היתה במקדש המרכזי. אחד המבנים היפים שראיתי מעודי. במקום קתדרלת בטון עצומה עם צריחים מאיימים, ברזל כהה ומראה מאיים כפי שהנוצרים בנו לרוב באירופה, הבודהיסטים בנו מבנה יפהפה המזכיר קצת את הפגודה היפנית, השופע צבעים אדום צהוב ירוק וזהב, גילופים של חיות,שורות של דגלונים קטנים הזזים כמו גל בכל משב רוח.
גרם מדרגות ושטיח אדום מובילים אל הבמה המרכזית בה ניצב כיסא עץ ענק מקושט. ועליו הדלאי למה. מצדדיו ישובים על הרצפה מספר נזירים בלבוש אדום צהוב. מול הדלאי למה נפרש מתחם ענק המתחלק למתחם לזרים בצד, ומתחם מרכזי לכל המקומיים.
כולם באים, מכל הכפרים הנידחים ביותר שבנפה. כפריים פשוטים. מהסבתות הזקנות, ועד העוללים הקטנים – כולם ישובים ומקשיבים להרצאה על הבודהיזם מאת הוד רוממותו הדלאי למה ה-14. חוץ מהסוחרים ועובדי המלונות והמסעדות – העיר התרוקנה כליל.
הדלאי למה מרצה בטיבטית ובמקביל ישנו תרגום באנגלית המשודר ברדיו – וכל הזרים מאזינים אליו עם אוזניות. לאחריו מגיע התרגום להינדית.
הדלאי לאמה מסביר על הבודהיזם, עקרונותיו הבסיסיים, שונות מדתות אחרות ועוד.
אינני יכול לאמר שהצלחתי לשמוע ולהבין הכל, אבל ממה שהצלחתי זה בהחלט נשמע מעניין.
12.7.09 8:16
אתמול יצאנו מקאזה למאנאלי. רק שתבינו – יצאנו ב 5:30 מקאזה והגענו ב 17:30 למאנאלי. סה"כ בערך 200 ק"מ. לאלו בינכם שיש ילדים קטנים – דמיינו נסיעה לאילת ובחזרה באותו יום!
הדרך משובשת, מפותלת מאוד. מטפסים ל-2 מעברי הרים בגובה 4 ו- 4.5 ק"מ.
והילדים ? היו מלאכים כל הדרך. כמעט ולא התלוננו. מה שמראה על יצר ההסתגלות שלהם.
אם ביום הראשון לאחר 6 שעות הם התחילו להפוך את הנסיעה לסיוט – אז כעבור שבוע הם כבר מנוסים וקטן עליהם.
לקראת סוף הדרך, כחצי שעה ממאנאלי עצר אותנו שוטר הודי – ולמעשה את כל המוניות עם התיירים. לאחר ויכוח של רבע שעה עם השוטר (אנו לא השתתפנו) הנהג שלנו קיבל דו"ח של 500 רופי על שלא נסע במדים של נהג מונית (לא ראיתי אפילו נהג אחד עם מדים מאז שהגעתי להודו).
במו עיננו ראינו את אחד הנהגים האחרים מחליק שטר לשוטר ומתרחק מהמקום.
הנהג שלנו נאלץ ללכת לתחנה – שם השוחד שנאלץ לתת היה גבוה יותר משוחד במקום (החליק לשוטר בתחנה 100 רופי "מתחת לשולחן").
הודו היא אחת המדינות המושחתות בעולם. הבקשיש הוא נוהג מאוד מקובל. כמה חבל...
15.7.09 22:00
עוד חווית הודו דומה. הגענו למאנאלי כאשר אני מתקשר לראש ומוודא מחיר – 600 רופי לחדר הגדול ו500 לקטן. כרגיל ויתרנו על החדר הגדול לחברים שלנו (בכל זאת 2 בנות יותר גדולות).
נשרנו 2 לילות ואז ביום האחרון שאני בא לשלם – המחיר קופץ ל 600 רופי – והסיבות הן מכאן ועד הודעה חדשה...
אני מאמין שההודים בבסיסם הם לא כאלה – רק ההחשפות המהירה שלהם לכסף כל כך רב שהתיירים הכניסו איתם לארץ פשוט מעבירה אותם על דעתם וכל מעייניהם נתונים לאיך להוציא עוד כמה רופי ממך.
לא נורא, הגענו לקאסול. עיירת תרמילאים (עם פרסומות בעברית – לרבות שלט ענק של מכללת תל-חי). הגסטהאוס שהיינו בו פשוט היה חלומי – על גדת הנהר. אתה שומע את רעש הרקע של המים השוצפים והקוצפים – כך שהילדים צריכים ממש להתאמץ שהם בוכים כדי שתשמע אותם...
הנהר ממש גועש, והנוף חלומי, עצי אורן ענקיים מכל עבר, משובצים בעצי תפוחים ושזיפים בגינה.
ערפל של בוקר מכסה את הנהר המתפתל ומעליו נישאים הרים מושלגים.
החופשה המושלמת לכל זוג (בלי ילדים כמובן).
17.7.09 07:05
אתמול בערב חזרנו לדהאראמקוט עייפים מאוד מנסיעה לא פשוטה וילדים חסרי סבלנות אחרי 9 שעות ברוטו באוטו. חזרנו מרוצים בהחלט – הניסיון ברובו הצליח – אפשר לטייל עם הילדים אך חייבים להמעיט בנסיעות ולקצרן ככל האפשר – אמנם הילדים מסתגלים מהר להכל, אבל עדיין קשה להם (ולנו).
כעת אחרי ש'חרשנו' את הימאצ'אל פראדש מדינת ההימאלאיה של הודו – אנו פותחים את הלונלי פלאנט בעיניים מורעבות – היכן עוד אנו רוצים להיות ולבקר בהודו.
אבל אתם יודעים מה? לא לפני שנתאושש איזה חודש בביתנו הנעים ונוח בדהאראמקוט.
