חלק – 9 : עזיבה, סוגרים 6 חודשים בהודו.

28.11.09    23:10  
נמל התעופה במומבאי.

הגענו בטיסה מגואה – ויש לנו 7 שעות המתנה לטיסה הבאה (נשאר "רק" 5).
זו היתה טיסה ראשונה מתוך 5 עד שנגיע ליעדנו, כריסטצ'רץ-ניו זילנד.
הטיסה הבאה היא מומבאי – הונג-קונג. לאחריה הונג-קונג – אוקלנד ניו-זילנד.
אח"כ אוקלנד – וולינגטון, ולבסוף וולינגטון - כרייסטצ'רץ.
איזה מסע....
אני ואנה דיברנו היום והגענו למסקנה שאנו יוצאים בתחושה שלא מיצינו את הודו.
יש עוד כל כך הרבה לראות ולחוות בהודו – ששת החודשים היו רק על קצה המזלג.

לאמר שנחנו תהיה זאת רק חצי האמת. מצד אחד עבדנו קשה. כל היום וכל יום עם הילדים. היו ימים שזה היה רק כיף והיו ימים שלא כ"כ. היו רגעים קשים עם הילדים כמו שהגיוני שיהיה. יחד עם זאת ההרגשה של להכיר בצורה כל כך יסודית את הילד שלך ולהיות חלק כל כך משמעותי בחייו, שווה כמובן כל קושי שהן הערימו עלינו.
לראות את עלי גדלה מיום ליום (כל היום) בגיל המדהים של שנתיים עד שנתיים וחצי. לראות איך הדיבור והחשיבה שלה מתפתחים... זה פשוט מענג. לדוגמא : ילדה בת שנתיים שאתה רץ איתה לרכבת שהגיעה – ואומר לה בלחץ " מהר מהר צריך לעלות" ואז הרכבת (כמו שניתן לצפות בהודו) מחליטה להמתין 20 דקות בתחנה. והילדה הפאפוסה הזאת שואלת אותי " אבא למה אמרת מהר מהר? למה רצנו?".
זאת אותה עלי – שבמטוס מסתובבת לאיש היושב מאחור ומקשקשת לו "הלו – נמסטה ג'י – האו אר יו דואין? 5 פעמים רצוף עד שהוא מתיחס אליה.
או לחילופין לראות את איה בת ה-5 שיצאה לטיול ילדה מקסימה אך עם ביטחון שבא לידי ביטוי רק בסביבה מאוד מוכרת וידועה. אותה איה כעת – הולכת לה במסדרון הרכבת, בין האנשים שהיא לא מכירה, שרה לה שירים, פוצחת בשיחה באנגלית (!) עם כל מיני אנשים ביוזמתה, "ור אר יו גואינג?" " אי אם גואינג טו גואה" "מי ניים איז איה, אי אם פייב" אי ליב אין יזראל..."
וכהנה וכהנה מקשקשת – וקודחת לאנשים בלי שום בושה...

הטיול הזה היה גם הוכחה לאנה שאפשר לנהל משק בית בלי שום בעיה (עם בישול, ניקיון (יחסי כמובן – זה הודו...), כביסה ביד, ושתי נודניקיות).
לי הוא נתן את הפרספקטיבה על היחס בין עבודה למשפחה – וחידד לי את סדר העדיפויות שלי.
הטיול הראה  לנו שהמשפחה יכולה לעמוד במצבי לחץ פוטנציאלים ולעבור אותם בשלום (נסיעות ארוכות, צפופות ולא נוחות. לינה קשה (4 במיטה אחת), שעות שינה מועטות – וכדומה...).
הטיול גם סיפק לנו את האפשרות לקרוא ספרים, לראות סרטים – והכי חשוב מעניין ואהוב עלינו – לפגוש המון אנשים טובים מקסימים ומעניינים, לארח אותם , לדבר ולהכיר אותם.
הטיול גם עוזר לנו (בצורה יחסית) להיפטר מהרגלי צריכה מגונים שרכשנו בזמן שנכנסו משכורות יפות. ולא שהתחלנו לחסוך בלי אבחנה – ממש לא, בלחסוך אנחנו לא כ"כ טובים, פשוט הצורך שהיה לנו בכל מיני דברים – פשוט נראה כעת מיותר לחלוטין – ואנו מוותרים עליו.
בד בבד עם ההתנתקות מהחומרי – הטיול גם עוזר להתנתק ממקום או כל מבנה שאתה חושב שאתה חייב להיות בו.
בקלות יחסית הצלחנו לתת להשכרה בית שבנינו ונכנסנו אליו רק לפני שלוש שנים, וגם אם אני מאוד אוהב את הבית ואת הישוב שאני גר בו – יהיה לי פחות קשה לוותר גם על זה אם אצטרך (למשל לא אסכים לעבודה רחוקה מידי מהבית, אם העבודה טובה אז  נתקרב אליה....).

לסיכום, הודו נתנה לנו זווית מבט על לחיות בפשטות. ויחד עם זאת גם הדגישה שצריך פשוט לחיות.
ולחיות זה לחוות, להנות ולא לחכות לפנסיה שתוציא אותנו לחופשי...