27.11.09 18:00
חזרנו לגואה לאחר טיול של כמעט שלושה שבועות עם תיק גב גדול אחד ושני תיקי גב קטנים, במהלך שלושה השבועות היינו סופר ספונטנים (קמים בבוקר בקוצ'י, מחליטים לזוז ותוך שעתיים כבר בדרך ליעד הבא), יצירתיים (מגיעים לקוז'יקוד שבארץ קראלה שיורד בה מבול ומחליטים לנסוע על המקום נסיעת לילה באוטובוס למאיסור שבכלל בקארנטאקה) והגענו למסקנה - זה אפשרי !
אפשר לטייל בקלילות כמו שהיינו צעירים (כמעט) ואפילו להסתפק במיטה זוגית אחת כולנו.
אפשר לטייל בקלילות כמו שהיינו צעירים (כמעט) ואפילו להסתפק במיטה זוגית אחת כולנו.
אבל בואו ונתחיל מהתחלה.
יצאנו מגואה לקראלה. הכוונה היתה להנות ככול האפשר מדרום הודו. קראלה היא ארץ הקרובה לקו המשווה – ונהנית מאקלים טרופי. הארץ ידועה בשפע המים שיש בה. תעלות רבות חוצות אותה לכל הכיוונים, אלו תעלות הבקווטרז הידועות. הארץ ירוקה להדהים. יורדים בה גשמים למכביר. קרוב לים – חם ולח – אך לעומת זאת בהרים שבפנים הארץ קריר ונעים ובג'ונגלים ניתן לראות חיות כמו פילים, טיגריסים, איילים, ביזונים ועוד.
יצאנו מגואה לקראלה. הכוונה היתה להנות ככול האפשר מדרום הודו. קראלה היא ארץ הקרובה לקו המשווה – ונהנית מאקלים טרופי. הארץ ידועה בשפע המים שיש בה. תעלות רבות חוצות אותה לכל הכיוונים, אלו תעלות הבקווטרז הידועות. הארץ ירוקה להדהים. יורדים בה גשמים למכביר. קרוב לים – חם ולח – אך לעומת זאת בהרים שבפנים הארץ קריר ונעים ובג'ונגלים ניתן לראות חיות כמו פילים, טיגריסים, איילים, ביזונים ועוד.
הגענו לאלפי (Allepi) ברכבת.
מצאנו מלון בשיטה הרגילה שלנו (סלח לי כמה עולה אוטו ריקשה למרכז ? שלושים רופי? טוב אני נותן לך 100 רופי ואתה צמוד אלינו לשעה הקרובה, אנחנו נבדוק רק שלושה ארבעה מלונות ונתמקם באחד שמתאים לנו).
נחתנו בגסטהאוס נחמד. ביררנו מייד על שיט בבית סירה בתעלות הבקווטרז. זהו הדובדבן שבקצפת שנקראת קראלה. אמנם דובדבן יקר (בסביבות 350-450 ₪ למשפחה – לא בעונה).
מצאנו זוג צעיר ומקסים מבוסטון בירח דבש (אגב, משלנו, יהודים...) – וביחד קבענו לחלוק בית סירה של 2 חדרים.
יצאנו למחרת בבוקר.
בית סירה (Houseboat) הוא פשוט יאכטה גדולה ומאוד מאובזרת. חדרים כמו במלון. חדר הסבה כיפי, וצוות שמתאמץ להשביע את רצונך.
בתי הסירה היא האטרקציה הכי גדולה באזור הזה. מכיוון שיש כל כך הרבה תעלות ואפשר להגיע איתם גם מעיר לעיר. במזח שלנו היו כמה עשרות סירות כאלו – ויש עוד הרבה....
במהלך השיט עברנו ליד כפרים שיושבים על הגדה ומאחוריהם שדות אורז עצומים. ראינו אנשים קמים בבוקר, יוצאים החוצה, מתמתחים ויורדים במדרגות הכניסה/יציאה מהבית אל הנהר להתקלח.
התעבורה ממקום למקום בכפר מתבצעת בסירות קטנות. והיכן שיש יותר אדמה גם יש תחבורה על גלגלים (בעיקר טוסטוסים).
ראינו על גדות התעלות הענקיות – בתי ספר, כנסיות, חנויות ובית חולים – ולכולם, איך לא, מגיעים
בסירות!.
להמשך קריאה על קדושים קופים ופרקי שעשועים לחץ על הקישור למטה...
הצוות בישל לנו ארוחה קראלית מסורתית שבבסיסה שמן קוקוס והרבה קוקוס מגורד, בננות ועוד – טעים כל כך!!!.
ה"קפטן" נתן לאיה להשיט את הספינה – היא ישבה בכיסא הקפטן וסובבה את גלגל הניווט. היא פשוט היתה בעננים. היה לנו כמה שעות של שקט שהיא "השיטה" את הספינה...
אחרי שחייה כמעט לילית במי הבקווטרז וארוחה טעימה (קנינו Tiger Prawn כחול בגודל כף יד שמיוחד למימי הבקווטרז) הלכנו לישון מרוצים כל כך.
בבוקר ירדנו לטיול קצר על הגדה, תפסנו נהג מונית (סירת קאנו עם משוט אחד) ועשינו איתו סיבוב לראות איך חיי הכפר על הגדה, אנשים ממהרים לעבודה, בטלנים יושבים על המעקה ומעשנים סיגריה של בוקר, נשים מכבסות ועוד.
לא היה לנו ספק שהשיט בבית הסירה הוא אחד מהאירועים הכי כיפיים בטיול כולו.
מצאנו מלון בשיטה הרגילה שלנו (סלח לי כמה עולה אוטו ריקשה למרכז ? שלושים רופי? טוב אני נותן לך 100 רופי ואתה צמוד אלינו לשעה הקרובה, אנחנו נבדוק רק שלושה ארבעה מלונות ונתמקם באחד שמתאים לנו).
נחתנו בגסטהאוס נחמד. ביררנו מייד על שיט בבית סירה בתעלות הבקווטרז. זהו הדובדבן שבקצפת שנקראת קראלה. אמנם דובדבן יקר (בסביבות 350-450 ₪ למשפחה – לא בעונה).
מצאנו זוג צעיר ומקסים מבוסטון בירח דבש (אגב, משלנו, יהודים...) – וביחד קבענו לחלוק בית סירה של 2 חדרים.
יצאנו למחרת בבוקר.
בית סירה (Houseboat) הוא פשוט יאכטה גדולה ומאוד מאובזרת. חדרים כמו במלון. חדר הסבה כיפי, וצוות שמתאמץ להשביע את רצונך.
בתי הסירה היא האטרקציה הכי גדולה באזור הזה. מכיוון שיש כל כך הרבה תעלות ואפשר להגיע איתם גם מעיר לעיר. במזח שלנו היו כמה עשרות סירות כאלו – ויש עוד הרבה....
במהלך השיט עברנו ליד כפרים שיושבים על הגדה ומאחוריהם שדות אורז עצומים. ראינו אנשים קמים בבוקר, יוצאים החוצה, מתמתחים ויורדים במדרגות הכניסה/יציאה מהבית אל הנהר להתקלח.
התעבורה ממקום למקום בכפר מתבצעת בסירות קטנות. והיכן שיש יותר אדמה גם יש תחבורה על גלגלים (בעיקר טוסטוסים).
ראינו על גדות התעלות הענקיות – בתי ספר, כנסיות, חנויות ובית חולים – ולכולם, איך לא, מגיעים
בסירות!.
להמשך קריאה על קדושים קופים ופרקי שעשועים לחץ על הקישור למטה...
הצוות בישל לנו ארוחה קראלית מסורתית שבבסיסה שמן קוקוס והרבה קוקוס מגורד, בננות ועוד – טעים כל כך!!!.
ה"קפטן" נתן לאיה להשיט את הספינה – היא ישבה בכיסא הקפטן וסובבה את גלגל הניווט. היא פשוט היתה בעננים. היה לנו כמה שעות של שקט שהיא "השיטה" את הספינה...
בבוקר ירדנו לטיול קצר על הגדה, תפסנו נהג מונית (סירת קאנו עם משוט אחד) ועשינו איתו סיבוב לראות איך חיי הכפר על הגדה, אנשים ממהרים לעבודה, בטלנים יושבים על המעקה ומעשנים סיגריה של בוקר, נשים מכבסות ועוד.
לא היה לנו ספק שהשיט בבית הסירה הוא אחד מהאירועים הכי כיפיים בטיול כולו.
מאלפי – או כפי שהמקומיים קוראים לה 'אלפוזה' המשכנו עם החברים החדשים לעיירה הררית בשם קומילי. העיירה יושבת סמוך לשמורת החיות פריאר. בג'ונגל המקומי יש פילים, ועוד הרבה חיות מעניינות. מוקד העיניין העיקרי כמו בכל שמורה בהודו הם הטיגריסים – אך הם ידועים כחמקמקים וקשים לאיתור.
איך הגענו? אוטובוס מקומי, למה לא? אוטובוס פשוט לחלוטין שנדחסים בו שלושה בצד אחד (במושב של 2.5) ושניים בצד השני (במושב של 1.5). שילמתי כמובן על הילדים על מנת שאף אחד לא יבקש ממני לשים אותם על הידיים בנסיעה של 6 שעות. הכנתי מבט זועף למי שינסה להתעקש (ככה זה בהודו – ילדים עד גיל 5 לא משלמים אך גם לא זכאים למקום משלהם).
איכשהו הכרטיסן והחבר שלו התעצבנו על חברים שלנו שישבו במושב "שלם" – רק אחרי שאנה הצטרפה אליהם הם קצת נרגעו. ואז אחרי כמה זמן עלי מתחילה לטחון לי "אבא יש לי קקי" במשך 5 דקות רצופות היא ממשיכה וקודחת – והיא גם למדה את הצופן הסודי "אבא,זה בורח, שלא יברח"
אני שביקשתי מהכרטיסן לעצור ל-2 דקות – הוא הסתכל עלי כאל משוגע ומלמל משהו במאליאלאם (השפה הקראלית). אחד הנוסעים החביבים שישבו לידי תרגם ואמר שאין מצב.
לאחר דקה שאלתי את הכרטיסן היכן הוא מעדיף שהבת שלי תחרבן במעבר או במדרגות יציאה – כי זה הולך לצאת תוך רגע. כעבור דקה האוטובוס עצר על הדרך ההררית ואני ועלי יצאנו לשולי הכביש התלולים על מנת לעשות את צרכיה כשכול האוטובוס מסתכל עלינו מהחלון. ועלי כמו שרק עלילי יודעת להיות הודיעה לי אחרי 15 שניות שאין לה פיפי ואין לה קקי. לשווא ניסיתי לשכנע אותה שתעשה משהו – אפילו כמה טיפות שלא תהיה פאדיחה – אבל לא עזר.
עליתי והודעתי לאנה ולחברים – אזעקת שווא...
אגב אחד הדברים המפחידים ביותר בכל הנסיעה להודו – היתה הנסיעה אוטובוס הזה.
כביש מפותל המטפס מעלה לג'ונגל ההררי עם מדרונות תלולים – והנהג נוסע במהירות מטורפת.
אנחנו יושבים בשורה הלפני אחרונה ומרגישים את אחורי האוטובוס נזרק בסיבובים. חריקות, בלימות פתאומיות, עקיפות מסוכנות ושבירות הגה חדות– מה לא היה שם. אנה ואליסיה –היו על סף הקאה רוב הנסיעה.
ואז הגיע הגשם – ואני התחלתי להתפלל...
כשהגענו לקומילי אמרנו – NO MORE BUSES למרות שלא עמדנו בזה יותר משבוע...
איך הגענו? אוטובוס מקומי, למה לא? אוטובוס פשוט לחלוטין שנדחסים בו שלושה בצד אחד (במושב של 2.5) ושניים בצד השני (במושב של 1.5). שילמתי כמובן על הילדים על מנת שאף אחד לא יבקש ממני לשים אותם על הידיים בנסיעה של 6 שעות. הכנתי מבט זועף למי שינסה להתעקש (ככה זה בהודו – ילדים עד גיל 5 לא משלמים אך גם לא זכאים למקום משלהם).
איכשהו הכרטיסן והחבר שלו התעצבנו על חברים שלנו שישבו במושב "שלם" – רק אחרי שאנה הצטרפה אליהם הם קצת נרגעו. ואז אחרי כמה זמן עלי מתחילה לטחון לי "אבא יש לי קקי" במשך 5 דקות רצופות היא ממשיכה וקודחת – והיא גם למדה את הצופן הסודי "אבא,זה בורח, שלא יברח"
אני שביקשתי מהכרטיסן לעצור ל-2 דקות – הוא הסתכל עלי כאל משוגע ומלמל משהו במאליאלאם (השפה הקראלית). אחד הנוסעים החביבים שישבו לידי תרגם ואמר שאין מצב.
לאחר דקה שאלתי את הכרטיסן היכן הוא מעדיף שהבת שלי תחרבן במעבר או במדרגות יציאה – כי זה הולך לצאת תוך רגע. כעבור דקה האוטובוס עצר על הדרך ההררית ואני ועלי יצאנו לשולי הכביש התלולים על מנת לעשות את צרכיה כשכול האוטובוס מסתכל עלינו מהחלון. ועלי כמו שרק עלילי יודעת להיות הודיעה לי אחרי 15 שניות שאין לה פיפי ואין לה קקי. לשווא ניסיתי לשכנע אותה שתעשה משהו – אפילו כמה טיפות שלא תהיה פאדיחה – אבל לא עזר.
עליתי והודעתי לאנה ולחברים – אזעקת שווא...
אגב אחד הדברים המפחידים ביותר בכל הנסיעה להודו – היתה הנסיעה אוטובוס הזה.
כביש מפותל המטפס מעלה לג'ונגל ההררי עם מדרונות תלולים – והנהג נוסע במהירות מטורפת.
אנחנו יושבים בשורה הלפני אחרונה ומרגישים את אחורי האוטובוס נזרק בסיבובים. חריקות, בלימות פתאומיות, עקיפות מסוכנות ושבירות הגה חדות– מה לא היה שם. אנה ואליסיה –היו על סף הקאה רוב הנסיעה.
ואז הגיע הגשם – ואני התחלתי להתפלל...
כשהגענו לקומילי אמרנו – NO MORE BUSES למרות שלא עמדנו בזה יותר משבוע...
נו טוב, הגענו לג'ונגל. רוצים לצאת ולראות חיות. אפשר? התשובה היתה לא למרבה ההפתעה.כל הטיולים מאורגנים על ידי הרשות המקומית – טרק אחרי טיגריסים, הפלגה בסירה באגם לראות את החיות באות לשתות, סיור כזה וסיור אחר...אבל מה – הכל מבוטל ובלתי אפשרי וזאת מכיוון שחודש לפני טבעו ומתו באגם 46 תיירים (הודים שלא ידעו לשחות– התיירים כמובן שחו לגדה)
עקב סירה שכנראה עלתה על סלע ונסדקה. סטנדרט הבטיחות ההודי "הגבוה"- לא הספיק...
כל התוכניות הוקפאו.
אז מה נשאר – סיור בג'יפ. אבל בצד אחר מרוחק של השמורה שיש בו פחות חיות. והחלק "הכי נחמד" הוא שבעקבות הגשמים – היערות מלאים בעלוקות ולא ניתן להתגונן מהם בצורה אפקטיבית.
בצר לנו ויתרנו על תקווה לראות כאן פילים בסביבתם הטבעית וחיפשנו משהו אחר לעשות.
מצאנו 3 דברים. הראשון היה סיור במטע תבלינים. – איזה חוויה. ללכת בתוך ג'ונגל של צמחים שעל רובם שמענו אך לעולם לא ראינו. ראינו פלפל שחור, הל, קינמון, עץ שמייצרים ממנו גומי, עץ שנקרא ALL SPICES שכל עלה שלו בטעם של מיקס של 5 תבלינים ועוד כל טוב.
הפעילות השניה היתה סיור במטעי תה ומפעל תה שבו ראינו את תהליך ההפקה – היה חביב אך לא יותר.
הפעילות השלישית והכי מעניינת היתה טיול יום שארגן רארי מpepper garden שבקומילי.
החלטנו לתת לו צ'אנס בעיקר כי לא מצאנו שום דבר אחר.
הטיול התחיל במפלי מים קדושים להינדים שבמזרח מדינת טאמיל נאדו. מקום השופע באבות בחליפות כתומות (אנשי דת הינדים לבושים כתום, עם סימני אפר לבן מרוח על פניהם, ביד אחת קערת מתכת לאוכל ויד שניה מושטת קדימה מבקשת "תרומה").
במפלים, לפני שנכנסתי למיים הקפואים שניטחים על הראש כמו אבנים, עקב אחרינו קוף שפתאום קפץ לפנינו , משם לחולצה שלי (אפשר לראות את הסימנים על חולצה) ומשם קפץ שוב לגב שלי בניסיון לחטוף לי את התיק.
איה ואנה התחילו לצעוק, ואני תפסתי אותו בידיו וזרקתי אותו לקרקע – משם הוא כבר ברח.
נכנסתי למים הקפואים של המפל אבל רק לקצה שלו – הזרם היה חזק מידי.
משם המשכנו לבית קטן לא הרחק מן המפלים. שם גר רישי אחד. רישי הוא איש קדוש להינדים. הוא הפך לקדוש לאחר 15 שנה שהוא גר במערה קטנה (הכניסה היא בזחילה בלבד). במערה הוא תרגל מדיטציה כל יום כל היום, והוא ניזון ממים ממעיין סמוך ועלים.
האיש הוא בעל שער ארוך, מן ראסטה אחת גדולה של שיער שלא סופר ולא סורק כבר 20 שנה.
נכנסנו כולנו לבית/חדרון שהוא גר בו (2.5 מ' על 2.5 מ').
הרישי בירך אותנו ולאחר מכן יכלנו לשאול אותו שאלות.
כל אחד מאיתנו הפנה אליו שאלות והרישי – ענה וגם חלק איתנו איתנו את התובנות שלו על כל אחד מאיתנו.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים כי היו נושאים אישיים אבל הוא אמר על כולנו דברים מאוד קולעים וחדי אבחנה – וגם על הילדים.
הוא גם ידע שיונה בעלה של אליסיה (זוג החברים האמריקאים שטיילו איתנו) עובד בבית חולים (רופא ילדים) – ועוד כל מיני דברים מעניינים.
איכשהו בסוף המפגש – אנה שהייתה רציונלית ולא האמינה כל חייה בדברים שהם לא הגיוניים – "נשברה" והודתה שהחוויה היתה משהו מעבר לרציונל.
קשה להעביר חוויות אישיות – אבל לפחות אני יכול לאמר שיצאנו עם הרגשה שעברנו משהו מיוחד מאוד שכנראה ישפיע עלינו ועל התנהלותנו בעתיד.
משם, נסענו לראות מטעי גפנים – ושם גם אכלנו את הענבים הכי טעימים שאי פעם טעמנו (חלקם היו בטעם ענבים "מרוכז" ואמיתי, וחלקם מאוד דמו בטעם לליצ'י).
עוד אטרקציה שהיתה בקומילי היא מופע הקאטהאקאלי.
במופע מסורתי זה שמקורו בקראלה, השחקנים (רק בנים) מתלבשים ומתאפרים מול הקהל לפני ההופעה. במופע הם צבועים לגמרי. אחד מהדברים המייחדים את מחול זה הוא עושר התנועות, המחוות והפרצופים שהשחקנים שולטים בהם. כהדגמה לפני המופע הראה לקהל אחד השחקנים בסביבות עשרים פרצופים שכל אחד מסמן מצב רוח או אמירה מסויימת.
התענוג היה שבמופע כל כך אקזוטי – גם איה וגם עלי היו מרותקות ולא הפריעו לנו להנות.
מקומילי – החלטנו להמשיך עם החברים שהפכו יקרים מאוד לליבנו (כמו עוד רבים וטובים בטיול הזה) עוד יומיים בקוצ'י (קוצ'ין), עיר נמל גדולה עם בית הכנסת היהודי הידוע.
אנחנו לא חובבים גדולים של ביקור בכנסיות – לא היינו כאלה באירופה וכמובן שלא נהפוך לכאלה בהודו (למרות שהיו הזדמנויות רבות בגואה), אך שמגיעה הזדמנות לבקר בית כנסת יהודי ישן (יותר מ- 400 שנה, וכשיש אפשרות להתרגש קצת מהיסטוריה יהודית – אנחנו קופצים עליה מייד (במיוחד אני).
הגענו לבית הכנסת, ודבר ראשון עלי הקטנה עשתה בו זה ביקור בשירותים כמובן.
לפי הסיפור ההיסטורי שמראים במבוא לבית הכנסת – ראשוני היהודים בקוצ'י הגיעו כנראה כשליחי מסחר מתקופת המלך שלמה. גם אם יש שיחלקו על האמת ההיסטורית (ויש כאלו) אין ויכוח שלפני 400 שנה היתה כאן "ממלכה" יהודית אוטונומית קטנה.
לצערי – זקני העדה (וניתן לספור אותם על יד אחת) שומרים את ספרי התנך והסידורים כך שאי אפשר ללמוד מהם (בעבר היה מקובל לתעד אירועים בספרי הקודש).
כשבאתי בשישי בערב להתפלל (כן אני, אבל בעיקר מסקרנות), בית הכנסת היה סגור.
דפקתי על החלון של זקנת השבט – וניהלתי איתה שיחה.
היא בת 85 ויש לה אחות ברעננה. הדבר שהיא חזרה עליו פעמים רבות בשיחה זה "אין מיניין". באיזה שהוא שלב הרגשתי שהיא (אולי) מנסה להניא אותי מלבוא להתפלל בבית כנסת.
בכל אופן - דבר מאוד מעניין ששמתי אליו לב, היא וזקן נוסף שהיה בסביבה, וצעירה (יחסית) שניהלה את הכניסה לבית הכנסת – לכולם היה עור לבן וחיוור.
וואלה, יהודים הודים אסלים אבל בצבע אשכנזי לגמרי....
במופע מסורתי זה שמקורו בקראלה, השחקנים (רק בנים) מתלבשים ומתאפרים מול הקהל לפני ההופעה. במופע הם צבועים לגמרי. אחד מהדברים המייחדים את מחול זה הוא עושר התנועות, המחוות והפרצופים שהשחקנים שולטים בהם. כהדגמה לפני המופע הראה לקהל אחד השחקנים בסביבות עשרים פרצופים שכל אחד מסמן מצב רוח או אמירה מסויימת.
התענוג היה שבמופע כל כך אקזוטי – גם איה וגם עלי היו מרותקות ולא הפריעו לנו להנות.
מקומילי – החלטנו להמשיך עם החברים שהפכו יקרים מאוד לליבנו (כמו עוד רבים וטובים בטיול הזה) עוד יומיים בקוצ'י (קוצ'ין), עיר נמל גדולה עם בית הכנסת היהודי הידוע.
אנחנו לא חובבים גדולים של ביקור בכנסיות – לא היינו כאלה באירופה וכמובן שלא נהפוך לכאלה בהודו (למרות שהיו הזדמנויות רבות בגואה), אך שמגיעה הזדמנות לבקר בית כנסת יהודי ישן (יותר מ- 400 שנה, וכשיש אפשרות להתרגש קצת מהיסטוריה יהודית – אנחנו קופצים עליה מייד (במיוחד אני).
הגענו לבית הכנסת, ודבר ראשון עלי הקטנה עשתה בו זה ביקור בשירותים כמובן.
לפי הסיפור ההיסטורי שמראים במבוא לבית הכנסת – ראשוני היהודים בקוצ'י הגיעו כנראה כשליחי מסחר מתקופת המלך שלמה. גם אם יש שיחלקו על האמת ההיסטורית (ויש כאלו) אין ויכוח שלפני 400 שנה היתה כאן "ממלכה" יהודית אוטונומית קטנה.
לצערי – זקני העדה (וניתן לספור אותם על יד אחת) שומרים את ספרי התנך והסידורים כך שאי אפשר ללמוד מהם (בעבר היה מקובל לתעד אירועים בספרי הקודש).
כשבאתי בשישי בערב להתפלל (כן אני, אבל בעיקר מסקרנות), בית הכנסת היה סגור.
דפקתי על החלון של זקנת השבט – וניהלתי איתה שיחה.
היא בת 85 ויש לה אחות ברעננה. הדבר שהיא חזרה עליו פעמים רבות בשיחה זה "אין מיניין". באיזה שהוא שלב הרגשתי שהיא (אולי) מנסה להניא אותי מלבוא להתפלל בבית כנסת.
בכל אופן - דבר מאוד מעניין ששמתי אליו לב, היא וזקן נוסף שהיה בסביבה, וצעירה (יחסית) שניהלה את הכניסה לבית הכנסת – לכולם היה עור לבן וחיוור.
וואלה, יהודים הודים אסלים אבל בצבע אשכנזי לגמרי....
קוצ'י היתה חביבה, שקטה ויפה, ובעיקר הילדים נהנו כשלקחנו אותם לפארק שעשועים מחוץ לקוצ'י – שנקרא VEEGA – LAND, פארק פשוט ענק. לאיה בת ה-5 היו בסביבות 6-8 מתקנים שהתאימו לה אבל חלקם בסיגנון של מבוגרים (למשל ספינת פיראטים שמתנדנדת מצד לצד – אבל מגיע גבוה, מתקן של שורת כיסאות שלוקח אותך לגובה מס' מטרים וזורק אותך למטה, ועוד...
אגב, איך הודים נכנסים למים ? בלבוש רגיל לחלוטין.
אם חשבתם שיש מכירות בגדי ים בהודו להודים - טעיתם.
ואם חשבתם לתומכם שמילא הנשים נכנסות בשמלות, הבנים בטח נכנסים בבגדי ים?
לא ולא תחשבו שנית.
הם נכנסים עם מכנס (לרבות ג'ינס) וחולצה (גם עם כפתורים)!
אגב, איך הודים נכנסים למים ? בלבוש רגיל לחלוטין.
אם חשבתם שיש מכירות בגדי ים בהודו להודים - טעיתם.
ואם חשבתם לתומכם שמילא הנשים נכנסות בשמלות, הבנים בטח נכנסים בבגדי ים?
לא ולא תחשבו שנית.
הם נכנסים עם מכנס (לרבות ג'ינס) וחולצה (גם עם כפתורים)!
לאחר יומיים בקוצ'י, קמנו בבוקר, והרגשנו שמיצינו ובא לנו לעבור ליעד הבא.
בצעד ספונטני ארזנו את הפקלאות – ותוך שעתיים יצאנו לתחנת הרכבת בתקווה לתפוס רכבת מקומית שתיקח אותנו לעיר חוף צפונית יותר בקראלה שנקראת קוז'יקוד, ומשם ננסה לתפוס אוטובוס (אם נספיק אפילו באותו היום) לשמורת הטבע וויאנאד – ששם אנו מקווים לראות פילים בסביבתם הטבעית.
הייתי כל כך גאה בקלילות שעשינו זאת, ממש הרגשתי מטייל צעיר שוב.
נסענו ברכבת לקוז'יקוד (4 שעות) וכשיצאנו היה גשם מבול. התקשרנו לגסטהאוס שליד השמורה והוא אמר לי בכנות לא אופיינית להודו " תשמע – יורד הרבה גשם – הסיכוי לראות חיות מחר – לא גדול, ולגבי עלוקות יש בשפע".
הצירוף של המבול שלא נתן לנו לצאת מהתחנה וההבנה – שפילים בטבע – גם כאן לא נראה, שיכנע אותנו להמשיך כבר בזה הרגע ליעד הבא, העיר מאיסור שבקארנטקה (9 שעות נסיעה).
לקחנו אוטו ריקשה וחיפשנו אוטובוס לילה למאיסור. מצאנו רחוב של אוטובוסים פרטיים למאיסור ובחרנו אחד – שיוצא ב 9:30 ומגיע ב 3:30 בבוקר. למה לא – קטן עלינו, ומכיוון שבמלונות במאיסור זמן צ'ק אאוט הוא 24 שעות מהצ'ק אין, עוד התכוונו לסחוב 4 שעות לפני שנכנסים למלון.
אני חייב לאמר שנסיעת לילה באוטובוס פרטי ברמה טובה – הוא משהו שבהחלט אפשרי למשפחות עם ילדים ואפילו קטנים. המושבים מרווחים ויורדים למצב של חצי שכיבה- חצי ישיבה.
הילדים ישנו מצויין כל הלילה.
לפני השינה האוטובוס החשיך לכמה דקות - חשבתי סבבה, מכריחים אותנו לישון.
פתאום נדלקה הטלוויזיה המרכזית והתחיל סרט אקשן קראלי במאליאלאם (לא שהייתי מבחין אם זה היה הינדית). הסרט היה בווליום מטורף. כל יריה בסרט נשמע כמו מכונית תופת במרחק 20 מ' ממך. יחד עם זאת להפתעתי – ראיתי חלק מהאנשים ישנין שנת ישרים. הייתי חייב "לקלקל" את המסיבה כשניג'סתי לבעלי האוטובוס שבמקרה היו בנסיעה הנוכחית, להנמיך לווליום של דיסקוטק ממוצע. בסה"כ הנסיעה היתה בסדר ,לפחות עד 1:00 בלילה שהתחילו חריקות של אחד הבלמים של האוטובוס. בחיים לא תיארתי שבלם יכול להרעיש בצורה כזו, היה זה כאילו הסרט ממשיך רק ללא וידאו... מרגע זה אני ואנה הסתכלנו אחד על השנייה בחוסר אונים כל עשר דק'.
הייתי כל כך גאה בקלילות שעשינו זאת, ממש הרגשתי מטייל צעיר שוב.
נסענו ברכבת לקוז'יקוד (4 שעות) וכשיצאנו היה גשם מבול. התקשרנו לגסטהאוס שליד השמורה והוא אמר לי בכנות לא אופיינית להודו " תשמע – יורד הרבה גשם – הסיכוי לראות חיות מחר – לא גדול, ולגבי עלוקות יש בשפע".
הצירוף של המבול שלא נתן לנו לצאת מהתחנה וההבנה – שפילים בטבע – גם כאן לא נראה, שיכנע אותנו להמשיך כבר בזה הרגע ליעד הבא, העיר מאיסור שבקארנטקה (9 שעות נסיעה).
לקחנו אוטו ריקשה וחיפשנו אוטובוס לילה למאיסור. מצאנו רחוב של אוטובוסים פרטיים למאיסור ובחרנו אחד – שיוצא ב 9:30 ומגיע ב 3:30 בבוקר. למה לא – קטן עלינו, ומכיוון שבמלונות במאיסור זמן צ'ק אאוט הוא 24 שעות מהצ'ק אין, עוד התכוונו לסחוב 4 שעות לפני שנכנסים למלון.
אני חייב לאמר שנסיעת לילה באוטובוס פרטי ברמה טובה – הוא משהו שבהחלט אפשרי למשפחות עם ילדים ואפילו קטנים. המושבים מרווחים ויורדים למצב של חצי שכיבה- חצי ישיבה.
הילדים ישנו מצויין כל הלילה.
לפני השינה האוטובוס החשיך לכמה דקות - חשבתי סבבה, מכריחים אותנו לישון.
פתאום נדלקה הטלוויזיה המרכזית והתחיל סרט אקשן קראלי במאליאלאם (לא שהייתי מבחין אם זה היה הינדית). הסרט היה בווליום מטורף. כל יריה בסרט נשמע כמו מכונית תופת במרחק 20 מ' ממך. יחד עם זאת להפתעתי – ראיתי חלק מהאנשים ישנין שנת ישרים. הייתי חייב "לקלקל" את המסיבה כשניג'סתי לבעלי האוטובוס שבמקרה היו בנסיעה הנוכחית, להנמיך לווליום של דיסקוטק ממוצע. בסה"כ הנסיעה היתה בסדר ,לפחות עד 1:00 בלילה שהתחילו חריקות של אחד הבלמים של האוטובוס. בחיים לא תיארתי שבלם יכול להרעיש בצורה כזו, היה זה כאילו הסרט ממשיך רק ללא וידאו... מרגע זה אני ואנה הסתכלנו אחד על השנייה בחוסר אונים כל עשר דק'.
כמובן שהאוטובוס שהיה אמור להגיע למאיסור ב-3:30 הגיע ב-4:45 באיחור הודי אופייני (לפחות הבנות ישנו טוב).
כמו משפחה מיומנת במסעות, קיטבג אחד על הגב שלי ותיק קטן מלפנים, אנא עם תיק קטן על הגב ועלי במנשא מלפנים. איה השאקלית, התעוררה בלי ציוץ, שמה את תיק הגב שלה כמו כל מטיילת מנוסה ויצאנו כולנו להסתובב במאיסור ב- רבע לחמש בבוקר כאשר אנחנו מחפשים ברגל באיזי מלון – שאין לנו כוונה להיכנס אליו לפני 8:30 מכיוון שזמן הצ'קאאוט הוא בקפיצות של 24 שעות מרגע הכניסה.
כמו משפחה מיומנת במסעות, קיטבג אחד על הגב שלי ותיק קטן מלפנים, אנא עם תיק קטן על הגב ועלי במנשא מלפנים. איה השאקלית, התעוררה בלי ציוץ, שמה את תיק הגב שלה כמו כל מטיילת מנוסה ויצאנו כולנו להסתובב במאיסור ב- רבע לחמש בבוקר כאשר אנחנו מחפשים ברגל באיזי מלון – שאין לנו כוונה להיכנס אליו לפני 8:30 מכיוון שזמן הצ'קאאוט הוא בקפיצות של 24 שעות מרגע הכניסה.
ההגעה המוקדמת נתנה לנו לראות את אחד המחזות הכי יפים שראינו בהודו.
ב 5:30 בבוקר, באחד הרחובות הראשיים של מאיסור, הגיעו משאיות עם ערמות מסודרות של שרשראות פרחים צהובים. הפרחים משמשים בתפילות של המקומיים. כל מוכרי הפרחים הגיעו והתפרסו על המדרכה הרחבה וכל אחד סידר לו ערמה משלו שהוא יקח ל"באסטה שלו" ברחבי העיר. הרחוב כולו נצבע בצהוב וזה היה כל כך יפה!
בכלל, לראות עיר הודית מתעוררת זו חוויה מעניינת.
בסה"כ היינו במאיסור 4 ימים אבל היא תיזכר כאחת מהיותר יפות והכיפיות.
אז מה יש לעשות במאיסור?
1. ארמון מאיסור – שנראה יפה ביום. בלילה לעומת זאת בימי שבת וראשון – יש הדלקת אורות כללית לשעה אחת. בן רגע אתה מרגיש כמו באגדה. אלפי מנורות שמקיפות את הביניינים על קווי המתאר שלהם יוצרות לך ארמונות קסומים בלילה שממש נראים כאילו לא מהמציאות שלנו.
2. שוק מדליק. הפרות הכי יפים והכי טריים , ועוד כל הדברים ההודים הרגילים אבל בשפע ובמגוון.
3. גן חיות ענק ומאוד מאוד מגוון ועשיר באמצע העיר שבו - איזה יופי – רוב החיות לא בכלובים אלא בשטח מחיה טבעי ומסביבת תעלה עמוקה וחומה שמגנה על הצופים. לנמרים יש שטח גדול שהם עושים עליו תורנות כל פעם למשך שבוע – אחד מהם יוצא מהכלובים. בין האטרקציות הכי גדולות – טייגרים לבנים !
4. חנות ממתקים (למעשה שתיים)בשם New/Bombay Tiffany ובהם מוכרים ממתקים הודים ברמה עולמית (כמעט כמו "קשיר סאגאר" בווראנאסי) והכי טוב שם זה הBadam Milk, משקה חלב ושקדים ממותק ומתובל בניחוחות הל. פשוט כואב הלב להיזכר... היינו שם כל יום לפחות פעם אחת.
בין היתר פגשנו את מוסטפה. ילד הודי קטן (בגודל) בן 13 שלקח אותנו עם דודו באוטוריקשה.
מוסטפה (כמו כל הילדים ההודים מהסיפורים) דיקלם מילים ומקומות בעיברית, פרס לפנינו את תפיסת עולמו תוך כדי זריקת תובנות ועצות בקצב של מכונת יריה. לקח אותנו לסיור בעיר והציע כמובן את שירותיו לימים הבאים- כמו סוחר ממולח - לראות אטרקציות שרק הוא מכיר ויודע...
אגב, במאיסור - עקב מחירים מופרכים להוספת מזרון על הרצפה – ישנו ארבעתינו במיטה זוגית אחת. איך? בצורה קומפקטית ובניצול מקסימאלי.
אני ואנה ישנים כל אחד בקצה הצד שלו כאשר אני הפוך (הראש בצד שבד"כ הרגליים) ואיה ועלי ישנות אותו הדבר (הפוכות) באמצע המיטה.
להגיד שהייתי מוכן לחיות ככה לאורך זמן זה יהיה שקר, אבל לא היה נורא כלל וכלל בהתחשב שזה היה למספר לילות מוגבל. כל זה רק חיזק אותנו שאפשר לטייל כמעט בכל תנאי סביר – ושגבולות הסביר יכולים להימתח בהחלט.
אני ואנה ישנים כל אחד בקצה הצד שלו כאשר אני הפוך (הראש בצד שבד"כ הרגליים) ואיה ועלי ישנות אותו הדבר (הפוכות) באמצע המיטה.
להגיד שהייתי מוכן לחיות ככה לאורך זמן זה יהיה שקר, אבל לא היה נורא כלל וכלל בהתחשב שזה היה למספר לילות מוגבל. כל זה רק חיזק אותנו שאפשר לטייל כמעט בכל תנאי סביר – ושגבולות הסביר יכולים להימתח בהחלט.
אחרי כמה ימים במאיסור, העמסנו את עלי ואת התיקים על הגב ויצאנו לכיוון בנגאלור.
על באנגלור, אין מה להרחיב יותר מידי. עיר הודית גדולה ומודרנית (הכל יחסי כמובן), עם תעשייה מאוד מפותחת, הרבה עובדי הייטק בחליפות מחוייטות לצד עגלונים ממאטים את התנועה ליד קניונים חדישים וענקיים.
ואגב קניונים, ב- 5 חודשים של שהייה בהודו –הסכמנו שמעכשיו אנחנו נחיה יותר בצניעות ונסתפק במועט, דיבורים רבות על להרגיל את הילדים להסתפק במספר צעצועים איכותיים ובונים מאשר לזרוק עליהם צעצוע פלסטי חדש כל שבוע שבועיים שבמילא עף לסוף הארון אחרי שבוע והילד "דורש" משהו חדש – (אצלינו זה מתחבר לתרבות הקניונים) .
אז הגענו לבנגאלור – ופתאום מה קורה?
גם אני וגם אנה פשוט התענגנו על כל קניון שיש בבנגאלור (כן היינו בכווווולם).
קנינו פנקס חדש והתחלנו לעשות רשימות קניות – בתירוץ (שעובד אצלנו מצויין) "צריך לקנות כי באמת זה בהרבה יותר זול מהארץ", ואנה שואלת אותי ברגע של מצפון לפני ההתדרדרות "האם באמת חייב לקנות, ומה עם התקציב שבנינו?" , ואני עונה לה באומץ : "כמובן שחייב. אבל אל תדאגי, נשחק עם המספרים – זה רק EXCEL...."
לא ניכנס לפרטים רבים אבל נאמר שאת 2 תיקי הגב (אחד ישן מאוד וקצת קרוע, ושני קניתי מנפאלי אחד בדהאראמסלה של " NORTH FAKE" והוא התחיל להתפרק לי כעבור חודש) החלפנו.
כמעט קניתי אוהל גדול ומשוכלל של 14 קילו– עם 9 כיווני אויר וחלל ל 6 אנשים ושולחן אוכל, אבל אנה עצרה אותי ליד הקופה ברגע האחרון בכמעט ברוטאליות (היא לא יכלה בכח, כי הידיים שלה היו מלאות בחולצות ומכנסיים ספורטיביות לנשים שהיא פחדה לעזוב).
אז אמנם הודו הפכה להיות קצת יותר יקרה עקב הביקור בן היומיים בבנגאלור – אבל היה כיף, חבל על הזמן...
מגואה הרכבת לקחה אותנו לפאלולם, גואה.
פאלולם הוא אחד החופים הדרומיים של גואה, אחד היוקרתיים והיפים שיש בה הפונה בעיקר לאוכלוסייה אירופאית/ בריטית.
המטרה היתה – לנוח ולעשות קצת בטן גב על ביקתה בחוף, דבר שלא היה לנו בחודש שהיינו בגואה מכיוון ששכרנו בית גדול שצריך בו לבשל ולנקות, והליכה לים לוקחת 5 דקות שלמות...
בנוסף רצינו לראות עסק של חבר שפגשנו בצפון הודו שגם הוא עזב את מקצועו כמהנדס בארץ, התמקם בגואה, ובנה עסק יוקרתי של ביקתות על החוף.
התמקנו בביקתת עץ על החוף (מרחק דקה למים) עם שירותים ומקלחת צמודים.
בסה"כ הכל היינו בפאלולם כ-4 ימים אבל היא תיזכר כאחד מה- High Lights של הטיול, למרות שלא עשינו בה כלום – וכנראה בגלל זה.
איזה כיף היה פשוט לרבוץ על הגב כל היום במסעדה שעל החוף, להעביר את הזמן בכיף שרק אחד מאיתנו מידי פעם מתנדב להיכנס עם הבנות למים...
לא בישולים, לא נקיונות, לא קניות, לא הליכות ולא כלום. רק ארוחת בוקר, צהריים , ערב ובאמצע – ים, שכיבה, ים, רביצה, התהפכות, רביצה, ים, מקלחת והולכים לישון.
וכל ההבדל הוא שאתה על החוף ואתה מרגיש בטוח עם הילדים – אתה משחרר – ונהיה מאושר.
בנוסף פגשנו את משפ' דננברג היקרה והאהובה שנהנו כ"כ לרבוץ ביחד, מה גם שאיה מצאה חבר – ואנחנו מצאנו את השקט.
למעשה, לא נכון שלא עשינו כלום.
בבוקר אחד באה סירת דייגים שלקחה אותנו ואת הדננברגים לראות דולפינים (ראינו) ושמה אותנו לעשות בטן-גב בחוף אחר קטנטן יפהפה ומבודד, שאין אליו גישה למעט מהים ויש בו סלעים ענקיים המכוסים בסרטנים.
לסיכום, פאלולם היתה חוויה גואנית מתקנת לאחר הפריצה לבית שלנו באראמבול והתלאות שהעבירה אותנו המשטרה אחרי כן.
משם נסענו לאראמבול – לשלושה ימים לארוז פקלאות – לשלוח לארץ נאגלה נוספת (כרגיל המשקל הכולל של המטען שלנו עולה בקצב קבוע), אבל הפעם רק 22 ק"ג לעומת ה 35 ששלחנו עם ההורים של אנה....
נפרדנו מחברים טובים (צ'ינואה ורייצ'ל האמריקאים, יאיר וקייטי ההולנדים וקייט ) עשינו הצטיידות אחרונה לקראת ניו זילנד – ונראה שהכל מוכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה