כבר כמעט שבועיים בניו זילנד – ואנחנו התחלנו קצת להתגעגע.
להודו, לארץ, למה לא.
אנחנו בוואימאטי (waimate), עיר מחוז קטנה מדרום לכריסטצ'רץ שנמצאת באי הדרומי.
אנחנו לאחר וופינג ((WWOOFING של 9 ימים בחווה מקסימה שנקראת EARTHWOOD.
אבל נתחיל מההתחלה...
נחתנו בכריסטצ'רץ' לאחר 5 טיסות רצופות .
גואה-מומבאי, מומבאי – הונג-קונג, הונג-קונג – אוקלנד, אוקלנד- וולינגטון - כריסטצ'רץ'.
איכשהו הבנות תפקדו מצויין – בעיקר בגלל הפינוקים של קאתאי פאסיפיק, חברת התעופה ההונג-קונגית (סרטים לבחירה, משחקים, מתנות לבנות וכו'). רק בטיסה האחרונה לכריסטצ'רץ' לאיה כבר נשבר והיה פיצוץ, אבל גם זה עבר יחסית מהר.
הגענו כמובן על כל מיטלטלינו - מה שלא היה קל כ"כ.
הגענו לכריסטצ'רץ' להתארח אצל משפחה נהדרת שעשתה לנו את כל הנחיתה וההתאקלמות לקלים. ההתארחות היא במסגרת ארגון שנקרא SERVAS. הארגון הזה בו אנו חברים חרט על דגלו לקדם את השלום העולמי וההבנה בין התרבויות השונות וזאת על ידי אירוח.
נאמר שאתה מטייל במדינה כלשהי בעולם ואתה חבר הארגון, אתה פותח חוברת של המדינה המקומית – רואה אילו אנשים מארחים (מאיזה רקע הם וכדומה), יוצר איתם קשר ואם נוח להם, הם מארחים אותך ל-2 לילות כאשר ארוחת הערב משותפת, אתה יכול להביא משהו נחמד לאכול וכן מזכרת מהארץ שלך כמתנה למארחים. בזמן הזה אתם מדברים ומבינים אחד את התרבות של השני יותר טוב.
בנוסף האנשים המקומיים מדריכים אותך ועוזרים לך במידע חשוב על המקום.
אז המשפחה הניו זילנדית הראשונה שהתארחנו אצלם ועזרו לנו להתאקלם אחרי הטיסה הקשה הם.... ישראלים! . אז להחליף תרבויות לא היינו צריכים אבל נחיתה רכה הם נתנו לנו מכל הלב....
לאחר המשפחה הישראלית עברנו להתארח אצל עוד חברי סרווס, זוג צעיר ניו זילנדי מעניין - חזק בקטע האקולוגי, (עם הרבה חברים ישראלים...) וגם אצלם היה ממש מוצלח.
מטרת השהייה ההתחלתית בכריסטצ'רץ' היתה אחת. קניית רכב.
בהתחלה חיפשנו וואן (טויוטה פרביה/אסטימה) ולבסוף לאחר בדיקות רבות וכאבי ראש רבים, ומגרשי מכוניות אינספור (בהתחלה רק של מטיילים ואח"כ רק של דילרים ניו זילנדים המוכרים לניו זילנדים) ועזרה של מוסכניק ישראלי עם לב טוב, קנינו טויוטה קאלדינה – סטיישן וואגון שאנחנו דוחפים לתוכו את כל 8000 התיקים ומזוודות מאחורה, והיא אמורה להיות יותר אמינה, כולל אחריות לתיקונים על המוכר והתחייבות לקנות את הרכב בחזרה במחיר מוסכם. אמנם שילמתי יותר – אבל החסכון בכאב ראש אמור להיות שווה את זה.
להודו, לארץ, למה לא.
אנחנו בוואימאטי (waimate), עיר מחוז קטנה מדרום לכריסטצ'רץ שנמצאת באי הדרומי.
אנחנו לאחר וופינג ((WWOOFING של 9 ימים בחווה מקסימה שנקראת EARTHWOOD.
אבל נתחיל מההתחלה...
נחתנו בכריסטצ'רץ' לאחר 5 טיסות רצופות .
גואה-מומבאי, מומבאי – הונג-קונג, הונג-קונג – אוקלנד, אוקלנד- וולינגטון - כריסטצ'רץ'.
איכשהו הבנות תפקדו מצויין – בעיקר בגלל הפינוקים של קאתאי פאסיפיק, חברת התעופה ההונג-קונגית (סרטים לבחירה, משחקים, מתנות לבנות וכו'). רק בטיסה האחרונה לכריסטצ'רץ' לאיה כבר נשבר והיה פיצוץ, אבל גם זה עבר יחסית מהר.
הגענו כמובן על כל מיטלטלינו - מה שלא היה קל כ"כ.
הגענו לכריסטצ'רץ' להתארח אצל משפחה נהדרת שעשתה לנו את כל הנחיתה וההתאקלמות לקלים. ההתארחות היא במסגרת ארגון שנקרא SERVAS. הארגון הזה בו אנו חברים חרט על דגלו לקדם את השלום העולמי וההבנה בין התרבויות השונות וזאת על ידי אירוח.
נאמר שאתה מטייל במדינה כלשהי בעולם ואתה חבר הארגון, אתה פותח חוברת של המדינה המקומית – רואה אילו אנשים מארחים (מאיזה רקע הם וכדומה), יוצר איתם קשר ואם נוח להם, הם מארחים אותך ל-2 לילות כאשר ארוחת הערב משותפת, אתה יכול להביא משהו נחמד לאכול וכן מזכרת מהארץ שלך כמתנה למארחים. בזמן הזה אתם מדברים ומבינים אחד את התרבות של השני יותר טוב.
בנוסף האנשים המקומיים מדריכים אותך ועוזרים לך במידע חשוב על המקום.
אז המשפחה הניו זילנדית הראשונה שהתארחנו אצלם ועזרו לנו להתאקלם אחרי הטיסה הקשה הם.... ישראלים! . אז להחליף תרבויות לא היינו צריכים אבל נחיתה רכה הם נתנו לנו מכל הלב....
לאחר המשפחה הישראלית עברנו להתארח אצל עוד חברי סרווס, זוג צעיר ניו זילנדי מעניין - חזק בקטע האקולוגי, (עם הרבה חברים ישראלים...) וגם אצלם היה ממש מוצלח.
מטרת השהייה ההתחלתית בכריסטצ'רץ' היתה אחת. קניית רכב.
בהתחלה חיפשנו וואן (טויוטה פרביה/אסטימה) ולבסוף לאחר בדיקות רבות וכאבי ראש רבים, ומגרשי מכוניות אינספור (בהתחלה רק של מטיילים ואח"כ רק של דילרים ניו זילנדים המוכרים לניו זילנדים) ועזרה של מוסכניק ישראלי עם לב טוב, קנינו טויוטה קאלדינה – סטיישן וואגון שאנחנו דוחפים לתוכו את כל 8000 התיקים ומזוודות מאחורה, והיא אמורה להיות יותר אמינה, כולל אחריות לתיקונים על המוכר והתחייבות לקנות את הרכב בחזרה במחיר מוסכם. אמנם שילמתי יותר – אבל החסכון בכאב ראש אמור להיות שווה את זה.
במשך ארבעת הימים הראשונים סבלנו כולנו מג'ט לג.
למעשה לאמר סבלנו יהיה מטעה.
ביום הראשון המארחת העירה אותנו ב 12 בצהריים ואמרה לנו שכדאי לנו לקום על מנת לא להרוס את שינת הלילה. מי מבין ההורים שבינכם זוכר מתי הוא הלך לישון ב 9 בערב וקם ב 12 בצהריים?
לדעתי גם הרווקים לא כל כך זוכרים הישג כזה.
במשך שלושה ימים המשכנו להתעורר בסבבה בסביבות 10 בבוקר. איזה חלום!
עוד דבר מעניין שניתקלנו בו הוא אור היום. למעשה יהיה נכון יותר לאמר אור הלילה.
ב-20:00 כשהילדים אמורים לישון – עוד יש שמש ואור יום. ואנחנו לא מצליחים לשכנע את עלי שכבר לילה והיא צריכה לישון. בת 2.5 אבל עם הגיון בריא בהחלט.
למעשה לאמר סבלנו יהיה מטעה.
ביום הראשון המארחת העירה אותנו ב 12 בצהריים ואמרה לנו שכדאי לנו לקום על מנת לא להרוס את שינת הלילה. מי מבין ההורים שבינכם זוכר מתי הוא הלך לישון ב 9 בערב וקם ב 12 בצהריים?
לדעתי גם הרווקים לא כל כך זוכרים הישג כזה.
במשך שלושה ימים המשכנו להתעורר בסבבה בסביבות 10 בבוקר. איזה חלום!
עוד דבר מעניין שניתקלנו בו הוא אור היום. למעשה יהיה נכון יותר לאמר אור הלילה.
ב-20:00 כשהילדים אמורים לישון – עוד יש שמש ואור יום. ואנחנו לא מצליחים לשכנע את עלי שכבר לילה והיא צריכה לישון. בת 2.5 אבל עם הגיון בריא בהחלט.
אז לאחר 4 ימים ירדנו לחוות הWWOOF הראשונה.
כאן המקום להסביר מה זה WWOOFING.
התרגום המילולי הוא Willing Workers On Organic Farms והמשמעות היא שאתה מגיע לחווה אורגנית, הווה אומר חווה שמנסה להגיע לSelf sustainability (מספקת את כל צרכיה לעצמה – חשמל, מים, מזון וכל השאר), אתה עובד מס' שעות ביום (לרוב מקובל 5 שעות ביום), מקבל לינה ומזון וכן לומד איך ליישם הלכה למעשה נושאים שונים במסגרת החיים 'הירוקים' הללו (איך לגדל ירקות אורגנים, ואיך לבנות מבנים אקולוגים, איך לטפל בחיות, וכדומה). חוץ מזה אתה עובד בכל מה שיש, שזה יכול להיות עישוב, טיפול בגינה ובעצי הפרי, קטיף ושימור הפירות, נגרות ועוד.
לנו זה פתרון מעולה מכיוון שקודם כל אנחנו באמת ובתמים מתעניינים בנושא ורוצים ללמוד איך ליישם נושאים שונים בארץ, ואולי ביום אחד מהימים לבנות לנו בית חלומותינו האקולוגי. וחוץ מזה אנחנו רוצים להגדיל את כישורינו ככל האפשר שניישם בבית הנוכחי.
דבר נוסף וחשוב הוא העלות הנמוכה של שהייה במדינה כ"כ יקרה. לינה למשפחה במוטל – היא בסביבות 100 דולר ניו זילנדי (275 ₪) באכסניות בסביבות 80 דולר (220 ₪) ובביקתות באתרי קמפינג (שירותים ומקלחת נפרדים) בסביבות ה-60 דולר (165 ₪ ).
לגבי מסעדות – אני לא יכול לאמר לכם מה העלויות מכיוון שהן כל יקרות שלא נכנסתי ולא בדקתי.
הדרך היחידה לאכול היא לקנות בסופר ואם צריך אז לבשל על גזיה.
כאן המקום להסביר מה זה WWOOFING.
התרגום המילולי הוא Willing Workers On Organic Farms והמשמעות היא שאתה מגיע לחווה אורגנית, הווה אומר חווה שמנסה להגיע לSelf sustainability (מספקת את כל צרכיה לעצמה – חשמל, מים, מזון וכל השאר), אתה עובד מס' שעות ביום (לרוב מקובל 5 שעות ביום), מקבל לינה ומזון וכן לומד איך ליישם הלכה למעשה נושאים שונים במסגרת החיים 'הירוקים' הללו (איך לגדל ירקות אורגנים, ואיך לבנות מבנים אקולוגים, איך לטפל בחיות, וכדומה). חוץ מזה אתה עובד בכל מה שיש, שזה יכול להיות עישוב, טיפול בגינה ובעצי הפרי, קטיף ושימור הפירות, נגרות ועוד.
לנו זה פתרון מעולה מכיוון שקודם כל אנחנו באמת ובתמים מתעניינים בנושא ורוצים ללמוד איך ליישם נושאים שונים בארץ, ואולי ביום אחד מהימים לבנות לנו בית חלומותינו האקולוגי. וחוץ מזה אנחנו רוצים להגדיל את כישורינו ככל האפשר שניישם בבית הנוכחי.
דבר נוסף וחשוב הוא העלות הנמוכה של שהייה במדינה כ"כ יקרה. לינה למשפחה במוטל – היא בסביבות 100 דולר ניו זילנדי (275 ₪) באכסניות בסביבות 80 דולר (220 ₪) ובביקתות באתרי קמפינג (שירותים ומקלחת נפרדים) בסביבות ה-60 דולר (165 ₪ ).
לגבי מסעדות – אני לא יכול לאמר לכם מה העלויות מכיוון שהן כל יקרות שלא נכנסתי ולא בדקתי.
הדרך היחידה לאכול היא לקנות בסופר ואם צריך אז לבשל על גזיה.
אז הגענו לחווה הראשונה.
להמשך קריאה על העבודה והחוויה בחוות אורגניות מוצלחות פחות ומוצלחות יותר לחץ על הקישור למטה
מקום יפה וירוק כ"כ. כשהגענו, המארחים לקחו אותנו לכנסיה המקומית שלהם (פרסבטריאנית – בשל ריבוי הסקוטים באזור), לארוחת ערב לכבוד כריסטמס.
איזו חוויה גסטרונומית! כל משפחה הביאה מנת אוכל או מנה אחרונה. היו שם רוסט ביפים, סלטים מצויינים, גלידות , כל פירות היער –טריים טריים, פבלובות (הולך חזק מאוד בניו זילנד) ועוגות רבות.
מלא הסתובבו סביבנו בעיניין ושאלו מה שלומנו, האם אנחנו נהנים מניו זילנד (כל מקומי שואל זאת – בדאגה אמיתית המוסווית היטב שהמדינה לא מוצאת בעיניך), והתעניינו מאוד מה הסיפור שלנו.
אכלנו טוב, שמענו מוסיקה חביבה, קיבלנו גם הזמנה לארוחת צהריים, ובמיוחד קיבלנו המון אמפטיה כיהודים וישראלים (היה לנו מאוד מפתיע).
למחרת התחלנו לעבוד. בניתי בית לארנבות, עישבתי המון, חטבתי עצים, בניתי גדרות – וגם אנה עשתה בעיקר עבודות גינה (והמון עבודות מטבח).
לוקח כמה ימים למשפחה להתאקלם לכל חוות WWOOF. בהתחלה אתה מנסה לעבוד אבל הילדים לא נותנים לך כ"כ. הם נאבקים בך על מנת לא לאבד את תשומת הלב שנתת להם בכמעט כל רגע נתון ורוצים את הזמן שלך. הם רוצים שתיקח אותם על הידיים, שתאכיל אותם, מתבכיינים כל הזמן.
אחרי כמה זמן הם מתרגלים ומתחילים למצוא לעצמם תעסוקה, לשחק אחת ביחד עם השנייה, וממש תענוג לראות אותן יחד. למזלנו היו גם שתי בנות (7 ו-10) שהקלו מאוד על העיניינים.
איזה יופי לראות מקום שלא מחובר לחברת חשמל ומספק את החשמל שלו מלוחות סולאריים.
אז לקח לנו להתרגל כמה ימים למקום ולמשפחה, וגם למשפחה להתרגל אלינו. בהתחלה חשנו אי נוחות ולא כל כך התלהבנו, אבל לאחר שבוע, גם אנחנו וגם הם כל כך היינו מרוצים שקבענו שנחזור לשם בפברואר לפחות לסופ"ש.
באחד הימים סיימנו לעבוד מוקדם וקפצנו לעיר לא רחוקה בשם אומארו. האטרקציה של העיר היא מושבת הפינגווינים שלה. היינו צריכים לשרוף 6 שעות עד שהפינגווינים יחזרו הביתה, כי לצערי אין מה לראות במשך היום אלא רק את החזרה שלהם בסביבות 21:30 הביתה, אבל זה היה שווה כל רגע שחיכינו (וגם את ה – 44 דולר ששילמנו) אלו הם הפינגווינים הקטנים ביותר בעולם – והם היו כל כך חמודים!
אטרקציה נוספת היתה יריד התותים השנתי של Waimate - שנקרא Strawberry Fair. כל העיר והסביבה מתכנסים לאכול, לשמוע מוסיקה (וגם לראות תזמורת סקוטית מסורתית עם מספר חמת חלילים), לקנות הרבה תותים ופירות יער, להשתתף בהגרלות ותחרויות שונות, ובעיקר להסתובב בדוכנים ולבזבז את הכסף. חביב בהחלט.
לאחר 9 ימים בWaimate הגיע הזמן להתגלגל הלאה.
להמשך קריאה על העבודה והחוויה בחוות אורגניות מוצלחות פחות ומוצלחות יותר לחץ על הקישור למטה
מקום יפה וירוק כ"כ. כשהגענו, המארחים לקחו אותנו לכנסיה המקומית שלהם (פרסבטריאנית – בשל ריבוי הסקוטים באזור), לארוחת ערב לכבוד כריסטמס.
איזו חוויה גסטרונומית! כל משפחה הביאה מנת אוכל או מנה אחרונה. היו שם רוסט ביפים, סלטים מצויינים, גלידות , כל פירות היער –טריים טריים, פבלובות (הולך חזק מאוד בניו זילנד) ועוגות רבות.
מלא הסתובבו סביבנו בעיניין ושאלו מה שלומנו, האם אנחנו נהנים מניו זילנד (כל מקומי שואל זאת – בדאגה אמיתית המוסווית היטב שהמדינה לא מוצאת בעיניך), והתעניינו מאוד מה הסיפור שלנו.
אכלנו טוב, שמענו מוסיקה חביבה, קיבלנו גם הזמנה לארוחת צהריים, ובמיוחד קיבלנו המון אמפטיה כיהודים וישראלים (היה לנו מאוד מפתיע).
למחרת התחלנו לעבוד. בניתי בית לארנבות, עישבתי המון, חטבתי עצים, בניתי גדרות – וגם אנה עשתה בעיקר עבודות גינה (והמון עבודות מטבח).
לוקח כמה ימים למשפחה להתאקלם לכל חוות WWOOF. בהתחלה אתה מנסה לעבוד אבל הילדים לא נותנים לך כ"כ. הם נאבקים בך על מנת לא לאבד את תשומת הלב שנתת להם בכמעט כל רגע נתון ורוצים את הזמן שלך. הם רוצים שתיקח אותם על הידיים, שתאכיל אותם, מתבכיינים כל הזמן.
אחרי כמה זמן הם מתרגלים ומתחילים למצוא לעצמם תעסוקה, לשחק אחת ביחד עם השנייה, וממש תענוג לראות אותן יחד. למזלנו היו גם שתי בנות (7 ו-10) שהקלו מאוד על העיניינים.
איזה יופי לראות מקום שלא מחובר לחברת חשמל ומספק את החשמל שלו מלוחות סולאריים.
אז לקח לנו להתרגל כמה ימים למקום ולמשפחה, וגם למשפחה להתרגל אלינו. בהתחלה חשנו אי נוחות ולא כל כך התלהבנו, אבל לאחר שבוע, גם אנחנו וגם הם כל כך היינו מרוצים שקבענו שנחזור לשם בפברואר לפחות לסופ"ש.
באחד הימים סיימנו לעבוד מוקדם וקפצנו לעיר לא רחוקה בשם אומארו. האטרקציה של העיר היא מושבת הפינגווינים שלה. היינו צריכים לשרוף 6 שעות עד שהפינגווינים יחזרו הביתה, כי לצערי אין מה לראות במשך היום אלא רק את החזרה שלהם בסביבות 21:30 הביתה, אבל זה היה שווה כל רגע שחיכינו (וגם את ה – 44 דולר ששילמנו) אלו הם הפינגווינים הקטנים ביותר בעולם – והם היו כל כך חמודים!
אטרקציה נוספת היתה יריד התותים השנתי של Waimate - שנקרא Strawberry Fair. כל העיר והסביבה מתכנסים לאכול, לשמוע מוסיקה (וגם לראות תזמורת סקוטית מסורתית עם מספר חמת חלילים), לקנות הרבה תותים ופירות יער, להשתתף בהגרלות ותחרויות שונות, ובעיקר להסתובב בדוכנים ולבזבז את הכסף. חביב בהחלט.
לאחר 9 ימים בWaimate הגיע הזמן להתגלגל הלאה.
22.12.2009 21:00
כאן המקום שאני מתנצל מראש אם אני הולך לבעס את הקוראים היקרים שהצליחו להחזיק מעמד עד עמוד זה. אז קודם תודה רבה על הסבלנות לקרוא את הבלוג – וסליחה אם אני מוציא לכם את העיניים עם התיאורים הבאים :
החווה הבאה נמצאת במקום אחד היפים שראינו מעודנו.
המקום נקרא TIRA ORA, והוא נמצא ב Pelorus Sounds, ובעיברית – מיצרי פלורוס. חבל הארץ הוא מרלבורו, שבצפונו של האי הדרומי, וחוץ מהיותו ידוע ביקבים המשובחים והרבים שיש בו, הוא ידוע גם בלשונות היבשה הארוכות והמתפתלות שלו לעבר האי הצפוני.
הגישה למקום היא דרך הים או דרך האויר. יש את מעבורת הדואר שעוברת פעם בשבוע, וחוץ מזה אתה יכול להזמין Water Taxi (י ק ר!).
כל הדרך בספינה עברנו ברצועת ים צרה בין לשונות יבשה הרריות וירוקות המכוסות בעצים מכף רגל ועד ראש. בדרך עצרנו אצל האנשים שגרים שם. החניה הביתית היא רציף עגינה ארוך בים.
אין צורך ברכבים מכיוון שהמדינה לא סללה כביש גישה אליך כי זה יקר מידי.
אתה גם לא מחובר לתשתית החשמל מכיוון שלחברת החשמל יעלה בסביבות המיליון דולר להריץ אליך תשתית מסודרת.
אז איך חיים תשאלו?
טוב מאוד הייתי אומר.
מים ? יש בשפע – זורם מההרים נחל שאתה שואב ממנו מים ומטהר אותם על כל צרה.
חשמל ? תחנת כח הידרואלקטרית – מסבה את מפל המים למפל מתח ואתה משתמש בחשמל לכל צרכי הבית (השקעה ראשונית ואז יש לך חשמל חינם).
גז ? מה שחייב גז אתה משתמש במיכלי גז שהבאת במעבורת האספקה.
מזון ? ירקות אתה מגדל לעצמך, עצי פרי אתה מטפח, בשר אתה מגדל (יענים, עופות, פרות וכבשים), ביצים אתה מקבל מהיענים ומהתרנגולות. דגים יש בשפע במים – רק תזרוק חכה או תשים רשת ללילה. שאר האספקה אתה פשוט קונה בקניות מרוכזות לאורך השנה.
בעיני חיים כאלו הם חלום –זה עונה כמעט על ההגדרה של Self Sustainability .
אתה מספק לעצמך את כל מה שאתה צריך.
לבנות זה היה גן עדן – סוסים, חמורים, בנות יענה, כבשים, לאמות, תרנגולות, טווסים.
במיוחד הטווסים סיקרנו אותנו – כי הם ממש חיו בקרבנו. אחד היה עולה לנו על הבית כמה פעמים ביום וקורא את קריאותיו.אחר היה שורץ במועדון שהיה גם חדר האוכל שלנו.
פעילויות: דייג (היו איתנו וופרים צרפתיים שכמעט כל יום דגו כמה דגים גדולים).
קאייקים – כיף לא נורמלי – היו 5 קיאקים, הליכה למעלה ההר לראות נופים מדהימים.
שחייה (מים קרים!), לשחק עם בנות היענה, לאמות או כל חיה ידידותית אחרת. סנוקר, אינטרנט חופשי ומה לא?
קיבלנו חדר גדול ומרווח (כמובן בלי שירותים צמודים) עם 2 מיטות גם לבנות – אבל שמנו אותן כרגיל באותה המיטה.
המקום כל כך יפה שלא חדלנו מלהתפעל כל יום, איזה גן עדן, איזה גן עדן.
אז מה ה CATCH חשבנו לעצמנו. אוכל היה בשפע ומצויין, הסביבה - גן עדן, אז למה לא להישאר כאן עוד ועוד – גם להנות וגם לחסוך כסף!
אז הCATCH התגלה לנו במהרה. הבעלים – שמגדיר את עצמו כנוצרי אדוק – התגלה כמנהל עבודה קשוח שמעניין אותו רק עבודה עבודה ועבודה. הוא היה סופר את זמני ההפסקות – ולא מתחשב כלל בצרכים של משפחה.
כל יום במשך 6 ימים, היינו צריכים לתת 6 שעות כל אחד מאיתנו. היינו מתחילים ב-9 ומסיימים ב 16:00 (כולל הפסקת תה וארוחת צהריים). היה יום אחד שעלי התעוררה וכ-10 דקות לפני סיום יום העבודה הלכתי לתת לה אוכל. האידיוט – פנה אלי אח"כ וביקש שאני אחזיר לו את הזמן הזה.
עם איה לא היתה שום בעיה, מכיוון שהיו מלא וופרים ובמיוחד 3 צרפתיים שהקדישו לה תשומת לב מיוחדת, נתנו לה לנהוג בטרקטורון כשהם אחריה (ניסיתי לא להיות אבא לחוץ ולא לאמר שום דבר נגד) ושיחקו איתה כל הזמן. בנוסף היא לקחה את אחת כלבות הבית תחת חסותה ולקחה אותה לטיולים כל היום.
עם עלי הסיפור היה שונה. כבת שנתיים וחצי – היא ממש ממצה את כל המרדנות והקשיים האופיינים לגיל. רוצה על הידיים כל הזמן, מתעקשת, בוכה, ומשגעת אותנו בכל פעם שדברים לא הולכים בדרכה – וגם שהם הולכים בדרכה אך היא קצת עייפה או רעבה.
לצערינו בתום כל יום עבודה מאומץ – לא היה לנו כח לזוז לשום מקום ובטח לא היה כח לילדים.
לא חלפו ימים אחדים – ונאלצנו להיפרד מהמקום היפה עם האווירה העויינת.
באותה חווה לא ראינו שיש הקדשה מיוחדת לאורח חיים אורגני. העיקרון של המקום היה להביא כמה יותר וופרים שיעבדו קשה. לספק להם תנאים מפתים על מנת שירצו להישאר כמה שיותר, ואת אלו שהיו חסרי ניסיון או אכלו יותר מידי– להוציא.
כאן המקום שאני מתנצל מראש אם אני הולך לבעס את הקוראים היקרים שהצליחו להחזיק מעמד עד עמוד זה. אז קודם תודה רבה על הסבלנות לקרוא את הבלוג – וסליחה אם אני מוציא לכם את העיניים עם התיאורים הבאים :
החווה הבאה נמצאת במקום אחד היפים שראינו מעודנו.
המקום נקרא TIRA ORA, והוא נמצא ב Pelorus Sounds, ובעיברית – מיצרי פלורוס. חבל הארץ הוא מרלבורו, שבצפונו של האי הדרומי, וחוץ מהיותו ידוע ביקבים המשובחים והרבים שיש בו, הוא ידוע גם בלשונות היבשה הארוכות והמתפתלות שלו לעבר האי הצפוני.
הגישה למקום היא דרך הים או דרך האויר. יש את מעבורת הדואר שעוברת פעם בשבוע, וחוץ מזה אתה יכול להזמין Water Taxi (י ק ר!).
כל הדרך בספינה עברנו ברצועת ים צרה בין לשונות יבשה הרריות וירוקות המכוסות בעצים מכף רגל ועד ראש. בדרך עצרנו אצל האנשים שגרים שם. החניה הביתית היא רציף עגינה ארוך בים.
אין צורך ברכבים מכיוון שהמדינה לא סללה כביש גישה אליך כי זה יקר מידי.
אתה גם לא מחובר לתשתית החשמל מכיוון שלחברת החשמל יעלה בסביבות המיליון דולר להריץ אליך תשתית מסודרת.
אז איך חיים תשאלו?
טוב מאוד הייתי אומר.
מים ? יש בשפע – זורם מההרים נחל שאתה שואב ממנו מים ומטהר אותם על כל צרה.
חשמל ? תחנת כח הידרואלקטרית – מסבה את מפל המים למפל מתח ואתה משתמש בחשמל לכל צרכי הבית (השקעה ראשונית ואז יש לך חשמל חינם).
גז ? מה שחייב גז אתה משתמש במיכלי גז שהבאת במעבורת האספקה.
מזון ? ירקות אתה מגדל לעצמך, עצי פרי אתה מטפח, בשר אתה מגדל (יענים, עופות, פרות וכבשים), ביצים אתה מקבל מהיענים ומהתרנגולות. דגים יש בשפע במים – רק תזרוק חכה או תשים רשת ללילה. שאר האספקה אתה פשוט קונה בקניות מרוכזות לאורך השנה.
בעיני חיים כאלו הם חלום –זה עונה כמעט על ההגדרה של Self Sustainability .
אתה מספק לעצמך את כל מה שאתה צריך.
לבנות זה היה גן עדן – סוסים, חמורים, בנות יענה, כבשים, לאמות, תרנגולות, טווסים.
במיוחד הטווסים סיקרנו אותנו – כי הם ממש חיו בקרבנו. אחד היה עולה לנו על הבית כמה פעמים ביום וקורא את קריאותיו.אחר היה שורץ במועדון שהיה גם חדר האוכל שלנו.
פעילויות: דייג (היו איתנו וופרים צרפתיים שכמעט כל יום דגו כמה דגים גדולים).
קאייקים – כיף לא נורמלי – היו 5 קיאקים, הליכה למעלה ההר לראות נופים מדהימים.
שחייה (מים קרים!), לשחק עם בנות היענה, לאמות או כל חיה ידידותית אחרת. סנוקר, אינטרנט חופשי ומה לא?
קיבלנו חדר גדול ומרווח (כמובן בלי שירותים צמודים) עם 2 מיטות גם לבנות – אבל שמנו אותן כרגיל באותה המיטה.
המקום כל כך יפה שלא חדלנו מלהתפעל כל יום, איזה גן עדן, איזה גן עדן.
אז מה ה CATCH חשבנו לעצמנו. אוכל היה בשפע ומצויין, הסביבה - גן עדן, אז למה לא להישאר כאן עוד ועוד – גם להנות וגם לחסוך כסף!
אז הCATCH התגלה לנו במהרה. הבעלים – שמגדיר את עצמו כנוצרי אדוק – התגלה כמנהל עבודה קשוח שמעניין אותו רק עבודה עבודה ועבודה. הוא היה סופר את זמני ההפסקות – ולא מתחשב כלל בצרכים של משפחה.
כל יום במשך 6 ימים, היינו צריכים לתת 6 שעות כל אחד מאיתנו. היינו מתחילים ב-9 ומסיימים ב 16:00 (כולל הפסקת תה וארוחת צהריים). היה יום אחד שעלי התעוררה וכ-10 דקות לפני סיום יום העבודה הלכתי לתת לה אוכל. האידיוט – פנה אלי אח"כ וביקש שאני אחזיר לו את הזמן הזה.
עם איה לא היתה שום בעיה, מכיוון שהיו מלא וופרים ובמיוחד 3 צרפתיים שהקדישו לה תשומת לב מיוחדת, נתנו לה לנהוג בטרקטורון כשהם אחריה (ניסיתי לא להיות אבא לחוץ ולא לאמר שום דבר נגד) ושיחקו איתה כל הזמן. בנוסף היא לקחה את אחת כלבות הבית תחת חסותה ולקחה אותה לטיולים כל היום.
עם עלי הסיפור היה שונה. כבת שנתיים וחצי – היא ממש ממצה את כל המרדנות והקשיים האופיינים לגיל. רוצה על הידיים כל הזמן, מתעקשת, בוכה, ומשגעת אותנו בכל פעם שדברים לא הולכים בדרכה – וגם שהם הולכים בדרכה אך היא קצת עייפה או רעבה.
לצערינו בתום כל יום עבודה מאומץ – לא היה לנו כח לזוז לשום מקום ובטח לא היה כח לילדים.
לא חלפו ימים אחדים – ונאלצנו להיפרד מהמקום היפה עם האווירה העויינת.
באותה חווה לא ראינו שיש הקדשה מיוחדת לאורח חיים אורגני. העיקרון של המקום היה להביא כמה יותר וופרים שיעבדו קשה. לספק להם תנאים מפתים על מנת שירצו להישאר כמה שיותר, ואת אלו שהיו חסרי ניסיון או אכלו יותר מידי– להוציא.
אחרי שלושה שבועות שהתארחנו אצל 2 משפחות SERVAS והיינו ב-2 חוות שבהן עשינו WWOOFING הרגשנו שבא לנו כל כך להיות עצמאים וברשות עצמנו ולא לדפוק חשבון לאף אחד.
החלטנו שנמשיך לעשות WWOOF אבל הרבה פחות ורק במקומות שממש מסתדר ולא מתייחסים אליך כאל פועל ותו לא. עשינו חישוב כלכלי וראינו שהתקציב שלנו יכול לכסות שהייה בניו זילנד לתקופה האמורה גם ללא WWOOFING כלל.
אנו נמשיך עם החוות על מנת ללמוד – ובאמת בוערת בנו התשוקה ללמוד איך מגיעים ל SELF-SUSTAINABILITY, אנחנו מאוד רוצים ללמוד כל מה שקשור לגינון נכון, לאיסוף וניצול מים, לבנייה אקולוגית וכל מה שיש לאנשים להציע בנושא, אבל גם ננוח ונהיה יותר ביחד.
החלטנו שנמשיך לעשות WWOOF אבל הרבה פחות ורק במקומות שממש מסתדר ולא מתייחסים אליך כאל פועל ותו לא. עשינו חישוב כלכלי וראינו שהתקציב שלנו יכול לכסות שהייה בניו זילנד לתקופה האמורה גם ללא WWOOFING כלל.
אנו נמשיך עם החוות על מנת ללמוד – ובאמת בוערת בנו התשוקה ללמוד איך מגיעים ל SELF-SUSTAINABILITY, אנחנו מאוד רוצים ללמוד כל מה שקשור לגינון נכון, לאיסוף וניצול מים, לבנייה אקולוגית וכל מה שיש לאנשים להציע בנושא, אבל גם ננוח ונהיה יותר ביחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה