30.8.09 20:30
נו טוב, אז התאוששנו חודש וחצי. ואיזה חודש וחצי זה היה...
קודם כל אנו גרים בבית דירות מקסים. בית לכל דבר. דירת שני חדרים הכוללת מטבח וחדר אמבטיה גדול. החדר שלנו ענקי – והבנות ישנות על 2 מזרונים. שבמשך היום משמשות כ -2 ספות. וגם ככסאות במהלך הארוחות. אנחנו מסתדרים מצויין בבית הזה – מה שמפליא לנוכח העובדה שבארץ אנו גרים בבית של 150 מ' מפוצץ בחפצים – שאנחנו לא מצליחים לזוז בו ותמיד חסר לנו מקומות אחסון. אפשר להסתפק במועט ולהיות שמח בחלקך – לפחות בהודו...
נתחיל במזג האויר.
המונסון הגיע, אמנם מאוחר השנה – ומספרים שהוא חלוש יחסית לעונות קודמות – יחד עם זאת זה לא משהו דומה כלל למה שקורה בארץ. הטמפרטרוה נעימה ביום – לפעמים קצת קריר ולפעמים חמים (בגדים קצרים מספיקים) וכשיורד גשם קצת מתקרר – וניתן ללבוש ארוך – אבל לא ממש חייב. רוב הימים יורד גשם. ענני המונסון באים מדרום וניתקעים מול הרי ההימאלאיה. העננים הם נמוכים מאיתנו או בגובה שלנו ( אנחנו בגובה 2200 מ') כשהם באים אתה נמצא בתוך ענן ואתה מרגיש את הלחות המטורפת שלהם.
לא יאמן איזה לחות יש כאן - כל הקירות רטובים. אם אנחנו עושים כביסה לוקח לה 3-4 ימים להתייבש ( והמושג יבש הוא עיניין יחסי). בגדים מקבלים עובש עם הם תלויים בפינה לא כ"כ מאווררת. הראות היא אינה אפשית כי אתה בתוך ענן.
והגשם. הוא מגיע מתי שבא לו בצורה הכי פתאומית שיכול להיות.
למשל הבוקר מתחיל בשמש – ואתה אומר לעצמך – איזה יום יפה ונפלא. אתה יוצא בלי מטרייה (טעות פאטאלית) לפני הצהריים הכל מתכסה בעננים ויורד מבול שעם המטרייה אתה נרטב חצי גוף. כל הערוצים מלאים מים. מכיוון שאנחנו על צלע הר – כל הדרכים מלאות מים (מדרגות, שבילים וכו') בגובה של 10-15 ס"מ ובזרימה חזקה. אתה רץ הביתה ומתמלא מים.
אחר הצהריים השמש מפציע מחדש ומאירה את כל הנוף שנצבע בצבעי ירוק חדים ויפהפיים.
ולפעמים זה להיפך. למשל לפני 3 ימים כל הבוקר היו רעמים. כל הבוקר, פשוטו כמשמעו – כל זמן הבוקר היה רעש רקע. למשך שעות היה רעש שלא הפסיק לרגע. הזמן המקסימלי שהיה שקט הוא 3 שניות (כן, מדדתי!).
מזג האויר הגשום גם יכול להימשך למספר ימים – וזה החלק הפחות נחמד במונסון.
לסיכום – אם אתם מתכננים להגיע להודו ולשהות בה בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר – קחו בחשבון שבאזור דהרמסלה יורדת כמות משקעים מטורפת ולמרות שזה מאוד מעניין ונחמד לשבועיים שלושה – זה לא קל יותר מכן.
רק אזכיר ואומר ששאר האופציות בהודו הן חמות מאוד עד חמות בטירוף – אז מה יותר טוב ? כל אחד והעדפותיו.
אז איך מתנהלת שגרת יום של משפחה שחיה חודשיים במקום אחד שלי לעבוד?
קודם כל צריך להגיד שאנו לא מתבטלים והחלטנו שכל אחד יקח קורסי העשרה. אנחנו נמצאים במרחק 10 דק' הליכה מכפר מאוד מתוייר בשם בהאגסו שבו ניתן למצוא חוגים בהמון נושאים.
אני כבר לומד חודש וחצי לנגן על טאבלה (תופים הודים) יש לי מורה מעולה (גורו-ג'י) בשם רוהיט מישרה – מואראנסי (עיר הידועה במוסיקאים המצויינים שלה). קניתי כבר טאבלה ואני לומד שעתיים כל יום ומתאמן עוד לפחות שעה.
אנה לקחה קורס של איינגר יוגה (3 שעות ביום למשך 5 ימים כל קורס, מתחילים ומתקדמים) וממשיכה להתאמן מס' פעמים בשבוע. גם אני ניסיתי קצת יוגה (טעימה קטנה).
אז מה עושים במשך היום – ואני מתנצל מראש אם אנחנו זה גורם למישהו לתיסכול משגרת יומו הכוונה היא להראות רק שאנו מאוד מרוצים – אז לדוגמא – ביום שאנה הלכה ליוגה מוקדם אני מתעורר בסביבות 8 וחצי כש2 הבנות הצטרפו אלי למיטה. קמים באיזי ( אצלנו כל יום שבת). אני מכין ארוחת בוקר בזמן שהבנות משחקות בחוץ –ואוכלים (לפעמים עם השכנים).
אח"כ הולכים לבקר חברים או שחברים באים.
נפגשים באיזה מסעדה בצהריים – וכאשר אני בשיעור שעתיים – הבנות משחקות עם חברות (צעירות ומבוגרות) – ככה סוחבים עד אחה"צ ואז חוזרים הביתה – אוכל מקלחת ולישון.
קצת מנקים מסדרים ורואים סרט או קוראים ספר.
יום שישי הוא הכי כיפי. קבלת שבת אצלנו עם חברים הפכה לשיגרה. והכיף הוא שהאנשים הטובים כאן לא נגמרים – גם שהם נוסעים בחזרה לארץ או ממשיכים בדרך – באים אחרים טובים ומעניינים לא פחות במקומם.
כל כך מגוחך שפגשנו כאן בהודו אנשים נפלאים מהכפר שאני גר בו (ציפורי) שבארץ לא היה לנו פנאי והזדמנות להכיר אותם ורק כאן רכשנו לנו חברים כה נפלאים.
יחד עם זאת כדי לשבור את השיגרה החלטנו לנסוע עם זוג חברים לאמריצר למשך 3 ימים.
ואיזה חוויה זו הייתה. קודם כל אמריצר היא בירת פאנג'אב. הפאנג'אבים ידועים בכל הודו ובולטים בה בכל מקום. הם רעשנים במיוחד, ידידותיים במיוחד, שמחים במיוחד והכל אצלם מוקצן.
הדת העיקרית בפאנג'אב היא סיקית, והסממן החיצוני הבולט שלהם הוא הטורבן והזקן השופע.
הסיקים הם אנשים מאוד מרשימים ולרוב בעלי תווי פנים יפים ומלאים הדרת כבוד.
הם נודעו כלוחמים אמיצים.
הדת הסיקית מקורה מהדת ההינדית אך היא מקבלת את כל הדתות בברכה והיא מונותאיסטית בעיקרה. כפי שסיפר לי החבר שטיילנו איתו והוא סיקי במקור - הדת הסיקית התבססה על הפיכת אנשים ללוחמים חסרי מורא אשר לא מוכנים להרכין ראש בפני אף אחד. זאת לאחר שהגורו ה-9 במספר שלהם (מתוך 10) נשחט ע"י הקיסר המוסלמי אורנגזב. מאז שם משפחה של כל סיקי הוא סינג (אריה). ומאז הסיקים שונאים מוסלמים שנאת מוות. הוא מספר שבתור ילד הם נהגו לחפש מוסלמים ולשבור להם את הרגליים.
יחד עם זאת כל הסיקים שאני פגשתי היו מאוד מסבירי פנים וחביבים. וריכוז כזה גדול של אנשים עם טורבן וזקן הופך את האווירה בעיר למיוחדת מאוד.
האטרקציה העיקרית בעיר היא כמובן המקדש המוזהב. בלב העיר שוכן לו מבנה ענק שבו קיימת בריכה ענקית שבאמצעה שוכן מקדש המצופה כולו זהב.
המקדש הוא יפהפה ומעניין לראות אותו גם ביום, גם בשקיעה וגם בלילה.
אנשים מגיעים לבריכה מתפשטים ומיטהרים בה. בתוך המקדש יש 24 שעות מוסיקה וקריאת פסוקי תפילה על ידי נגנים ו"חזן" שמתחלפים כל הזמן. האוירה היא דתית ועמוקה – אך בכלל לא מאיימת אלא מזמינה ומשתפת (ההיפך הגמור מהתחושה למשל בכנסיות עתיקות באירופה).
כאשר אתה נכנס פנימה לתוך המקדש אתה מקבל 'פראסאד' מין מנחה מקודשת שאתה אוכל (בלילה מתוקה עטופה בעלה מיובש) ואתה יכול לתת תרומה כמובן ( אבל בלי שום התחושה מלחיצה או מחייבת).
בנוסף במקדש מכינים אוכל כל הזמן ומחלקים לכולם. ניתן לראות את כל הטיפוסים במקדש. זקנים בעלי הדרת פנים הבאים להיטהר, משפחות עם ילדים, זוגות צעירים היושבים על שפת הבריכה ועוד.
לסיכום הטיול באמריצר בהחלט השאיר טעם של עוד.
14.9.09
זהו. מחר נגמרת התקופה הנפלאה של חיינו בדהארמקוט.
3 חודשים שבהם גם טיילנו קצת ובעיקר תרגלנו שיגרה של משפחה, חוגים, ארוחות משותפות עם חברים ועוד.
נפרדנו מסאריקה בעלת הבית הנפלאה (לא לפני שהיא ביקשה ממני לחזור ואפילו הציעה לי לעבוד איתה ולנהל לה סטודיו לציור טהנגקות – ציורים טיבטים).
נפרדנו מרוהיט ואניטה המקסימים– המורה שלי לטאבלה ואשתו המורה לשירה.
נפרדנו מראזני שלימדה אותנו לבשל אוכל הודי כל כך טעים.
נפרדנו מלירון ויסמין בעלי המסעדה הישראלית שתמיד היו לצידנו בכל צורך.
נפרדים לשלום מהנופים הירוקים, מהשבילים המתפתלים בין ההרים, מהגשם והשמש שמגיע אחריו והופכת את המראות לגן עדן יפהפה.
נפרדים גם מכל החברים הטובים ובמיוחד מקיייטי ההולנדית ,יאיר הישראלי ו-3 ילדיהם שביחד בנינו מין קומונה בבית הדירות שלנו במהלך שלושת השבועות האחרונים.
נפרדים מהשגרה הכיפית, מעמיסים את הפקלאות ומתחילים לנדוד דרומה.
מתוכננים לנו שבועיים בראג'אסטאן , פושקר, אודאיפור ואולי גם ג'איסלמר. משם לאחמדאבד וטיסה לגואה – ואז חזרה לשיגרה.
איך עוברים משיגרה רווית חפצים שמצטברים לך בבית לטיול עם תיק על הגב?
התשובה היא ששולחים בדואר את כל מה שלא חייב לגואה היעד הסופי שלנו.
אז כמה שלחנו כדי לטייל בצורה "קלה"? 65 ק"ג – המחולקים על 9 ארגזים. והעלות – 200 ₪ - לא נורא בכלל.
לאחר שיגרה כל כך ארוכה, כל טיול כמו הטיול הקרוב מרגיש כמו נסיעה לחו"ל – ואכן המרחקים העצומים בהודו והשונויות בין המדינות אכן מקבילים לטיסה לחו"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה