18.9.09 18:00
ערב ראש השנה – ואנחנו בפושקאר, ראג'אסטאן.
מהבוקר ההורים שלנו מתקשרים בבהלה אלינו – "התקבלה אזהרת מסע חמורה מהמטה ללוחמה בטרור – לגבי מקומות ריכוז של ישראלים בחג לרבות בתי חב"ד".
ומה היה התכנון שלנו לגבי הערב? כמובן לבלות אותו בבית חב"ד שבפושקאר.
בד"כ בהודו מקובל כי כל הישראלים מתקבצים לחגוג ביחד את החגים. תחושת העדר חזקה יותר מתמיד שחג יהודי מתקרב- גם אם בארץ אתה לא שם על החג קצוץ.
בהתחלה לא התרגשנו יותר מידי וניסינו להרגיע את ההורים. אבל אחרי שקראתי באינטרנט על האזהרה – קצת יותר חששתי. וכשהראיתי לאנה את הכתבה – היא מייד הגיבה בפסקנות – "לא הולכים!, נלביש את הבנות יפה, נקנה תפוחים ונטבול אותם בדבש, נדליק נרות ונעשה טקס במלון".
הסכמתי, אבל לא רק בגלל שצריכים לשמוע לאינסטיקט הנשי, גם בגלל שהתמונות מהפיגוע בבית חב"ד במומבאי משנה שעברה עלו לי לראש. מה לעשות, שיש לך 2 ילדות קטנות השיקולים הם אחרים. הגבול עם פקיסטאן קרוב פי 5 מהקירבה לגבול של מומבאי.
בדיוק סיימתי לקרוא את הספר של צור שיזף על המסע שלו עם 3 בנותיו להודו (בנות 8 עד 14),
במקרה שלו לאחר חודש לערך סיפרו לו על ה11 בספטמבר – והוא כותב שזה היה נראה רחוק כ"כ ולא אמיתי – כאילו במציאות אחרת. לצערי הפיגוע בשנה שעברה בבית חב"ד היה יותר מידי אמיתי בשביל לקחת סיכונים עם הבנות...
קצת על פושקאר. עיירה מקודשת מאוד להינדים הבאים לטבול במימיו של האגם הקדוש.
ראיתי תמונות לפני שהגענו והתרשמתי מאוד. אין ספק שכמו שכל מקום בהודו שיש בו הרבה תיירים – הכל הופך להיות מאוד מוטה תיירים ומאוד לא "אמיתי", אבל מה לעשות, הודו כל כך מתויירת שבכל המקומות ההכוונה של החנויות ונותני השירותים לתיירים היא כבר חלק מהודו עצמה.
הגענו. התמקמנו במלון חדש שנבנה הדמות בית האוולי ישן (הבתים של הבריטים מתקופת שלטונם בארץ) – יפה ומקסים. לקחתי את איה בסימטאות של פושקאר כשכל רוכל קורא לנו בעברית "מש שלומכם?" "מה העיניינים?, רוצים לבוא לראות סחורה מצויינת? בגדים הכי זול בפושקאר" ובדרך התוודענו לדודו – נגן רחוב בן 10 בערך שהתחיל לדבר איתנו ורצה גם הוא לעשות לנו הופעה קטנה בתשלום. כשהגענו לגהאט (מדרגות ירידה לאגם) וירדנו בהם – נכונה לנו הפתעה מאוד מאכזבת, אין אגם ואין נעליים! יש מס' בריכות קטנות בסמוך ל2-3 גהאטות – וזהו. כל האגם רק חול וחול.
במרכז האגם יש עבודות חפירה במרץ והמון משאיות וטרקטורים.
כשישבתי עם איה בבית קפה מקומי, הסביר לי הבעלים שמנובמבר בשנה שעברה זה קרה. קודם כל המפלס היה נמוך מאוד בגלל שלא היו גשמים. לאחר מכן מתו כל הדגים בהרעלה – טונות רבות של דגים נקברו במדבר הסמוך לעיר – בשל הסיבה שהמיים הפכו להיות באיכות מאוד ירודה.
ההודים ניסו לחפור על מנת שינבעו עוד מים – אבל במקום זאת כל המים חלחלו למטה.
כצעד אחרון הם סגרו מס' ברכות ליד כל גהאט על מנת שיהיה אפשרות לאנשים לטבול ולהיטהר.
18.9.09 23:10
אז ראש השנה נחגג לו במסעדה חדשה ומקסימה בשם Real Out of the Blue . הבנו תפוח בדבש ורימון שהבנות פירקו באדיקות. קנינו שעועית ירוקה שביקשנו מהטבח להכין. הזמנו כמה מנות הודיות ( מלאי כופתא – כופתאות תפו"א וגבינה ברוטב ירוק מדהים בסגנון דרום הודו), הדלקנו נרות, בירכנו – ואפילו איה ואני עלינו לגג ושכבנו מביטים לכוכבים בשמיים כמעט חצי שעה.
אמנם חגגנו לבד – אבל היה כיף.
אבל מה אומר – אם עד עכשיו לא טרחתי כמעט להתעדכן מה קורה בחדשות, כעת לאחר שהטלפונים מהארץ הגיעו – כמו כל ישראלי חזרתי מיד להתעדכן האם קרה משהו. זה כבר מובנה בתוכינו כל כך שאי אפשר להימלט מזה.
מזל גדול. לילה שקט עבר על כוחותינו בהודו.
21.09.09 22:30
אנחנו בג'איסלמר. עיר מדברית בלב מזרח ראג'אסטאן.
עד כה נענו מנקודה לנקודה במטוסים (הכי מהר וקל וכמובן הכי יקר) ברכבות מיטות (הכי נוח בנסיעות לילה ארוכות ויחסית לא יקר) ובמוניות ספיישל (לא זול אבל לנסיעות יום עם המשפחה – כנראה שאין דרך נוחה יותר).
הפעם ע"מ להגיע מפושקאר לג'איסלמר ויתרנו על הרכבות כי לא היה מקום וויתרנו על המונית מטעמי חיסכון והחלטנו לנסוע באוטובוס מיטות (sleeper).
מעולם לא שמעתי על אוטובוס עם קומה שנייה של תאי שינה אבל זה היה נראה מבטיח.
תא אחד כפול ושני בודד – משמעו מתנדב אחד להיות עם הילדים (עבדיכם הנאמן) והשני בתא הבודד.
הגענו לאוטובוס. המיטה התבררה כתא קטן של 120X160 ובגובה של 90 ס"מ. נו מילא.
אבל הקפיצות שבהן את ה כמעט נתקע בתקרה, הטלטולים שלא נותנים לך לנוח ובעיקר הסיבובים שאתה לא מצליח להישאר יציב ומועך את אחד הילדים (סיבוב ימינה מועך את איה וסיבוב שמאלה מועך את עלי) – כל אלו הפכו את הנסיעה לסיוט אחד ארוך ומתמשך.
בינתיים אנה בתא השני, למרות היסטוריה ארוכה של הסתפקות במועט וחוסר תלונות (למעט כל מה שקשור לילדים) החלה לפתח קלאוסטרופוביה קשה. לאחר זמן מה יצאה נסערת והחליפה את תא השינה בכיסא רגיל "מן השורה".
לאחר בכי רב וסיוטים עלי ירדה אליה ונרדמה עליה. ונשארנו אני ואיה. בזמן השה ניסיתי לסגור את החלון המנוול שהקפיד להיפתח בקצב של 1 מ"מ לקפיצה, ולצערי היו הרבה כאלו....
אני מנסה להירדם והרוח מהחלון על פני לא נותנת לי למרות שסגרתי אותה לפני 3 דקות.
בינתיים איה קמה בבהלה והחליטה שהיא ראתה חייזר (מהיכן זה בא לא פתאום פשוט לא ברור!).
כל מסעות השכנועים שאין חייזרים לא צלחו והיא החליטה לרדת למעבר המפוצץ בתיקים ושקים ולשבת עליהם ליד אנה. אחרי 5 דק' שאני מזמין אותה לחזור ולישון על החזה שלי ושאין דבר כזה חייזרים, היא שואלת האם הלכו החייזרים ולאן?
לבסוף נרדמתי לשעה וחצי לבד – אבל זכרונות הלילה לא יעברו כ"כ מהר...
לחדשות הטובות - ג'איסלמר היתה פשוט נפלאה.
עיירה קטנה שהבנייה בה כל כך אסטתית. גם בחלקים החדשים – כיאה לעיר מדברית – המלונות ובתי העשירים בנויים מאבן חול חומה כתמתמה. והבניינים מעוטרים בקישוטים יפהפיים. (הייתי מייבא כמה פועלים הודים ראג'אסטאנים לארץ ומפתח סגנון בנייה חדש...) בלב העיר נמצאת המצודה הענקית שבתוכה כל העיר העתיקה. ממש כמו רחובות י"ם העתיקה – הליכה ברחבי העיר העתיקה ספוגת אווירה. איך שהוא במזל הצלחנו למצוא בעיר העתיקה מלון קטן ולקחנו בו את חדר המהר'גה. חדר ענק מצופה טיח בוץ מקושט במראות קטנות (סגנון בנייה מקומי של העשירים). חלונות המשקיפים על כל העיר. מיטה שלישית התלוייה ומתנדנדת . ממש הרגשנו כמו מהרג'ות.
כמו בטיול שלנו לאמריצר החלטנו גם להתפנק והלכנו למסעדה הכי טובה בעיר (אוכל טוב ובשפע – 4 מנות כבש – ב- 60 ₪).
ביום לפני האחרון שלנו בג'איסלמר עשינו ספארי גמלים. יצאנו בצהריים. עברנו דרך עתיקות. רכבנו על גמלים שעתיים לדיונות חול שם ראינו את השקיעה. איה ועלי היו בהיי –ולמען האמת גם אני. רכבנו עוד קצת למחנה ושם שתינו צ'אי ואכלנו ארוחת ערב טעימה. שכבנו על הגב והבטנו בשמיים זרועי הכוכבים. היה פשוט כ י ף!!!
לא עזבתי את ג'איסלמר לפני שקניתי כמו משוגע את מרבדי הטלאים המפורסמים של השבטים המדבריים.
איכשהו למרות שרציתי לנוע עם מינימום משקל על הגב יצאנו עם תיקים מפוצצים מג'איסלמר – ישראלי או לא ישראלי...
30.9.09
מג'איסלמר הגענו לאודאיפור – שעל פי הלונלי פלנט היא ונציה של מזרח.
טוב, נסחפו קצת – אבל אכן עיר מיוחדת. רוב העיר חנויות ושווקים צבעוניים – מה שאני מאוד אוהב. מה שמייחד את העיר הוא האגמים שלה ובמיוחד מה שיש בתוכם. 2 איים קטנים שעל אחת המהרג'ות בנה ארמון לבן ענקי ויפהפה. לפני 500 שנה. ועל האי השני גם יש מספר מבנים יפים.
כמובן שהממשלה ההודית מכרה את 2 האיים ליידים פרטיות ומאז האיים הוסבו למלונות פאר והן נחלתם של העשירים בלבד.
סגנון הבנייה גם יפה מאוד עם סגנון מוגולי (ערבי מקומי), כך שהנוף הנשקף על הגהאטות (מדרגות ירידה לאגם) שממול הוא מרהיב.
הפלגנו באגם מסביב לאיים והבנות ממש נהנו – אפילו עצרנו על אחד מהם ושרצינו לקנות בקבוק של ליטר מים גילינו שהמחיר הוא 125 רופי במקום 10.
בנוסף הסתובבנו בכפר אמנים שבו הציגו את התרבות של המדינה והמדינות השכנות וכן שטנו לאי שכולו פארק שם אכלו ארוחת בוקר עם הסנאים.
מלבד השיט שהיה גולת הכותרת של הבנות היתה אטרקציה נוספת שהבטחתי לאיה ליום הולדתה ה-5. רכיבה על פיל.
היכן לדעתכם ניתן למצוא פיל שאפשר לרכב עליו בהודו? ברחובות כמובן.
הרחובות בערים ההודיות כבר אמרנו שהן אנדרלמוסיה מטורפת. פרות רבות ברחובות הולכות ומעכבות או עוצרות כליל את התנועה, המוני קטנועים ואוטו ריקשות חותכים אחד את השני ונוסעים בכל הכיוונים ובכל הנתיבים ללא חוקיות. פילים הולכים לאיטם ואחריהם שיירות מכוניות אשר מנסות לעקוף. במילה אחת – ב א ל א ג ן !
אנחנו ממש התאהבנו במטבח הראג'אסטני המתבסס על רטבים של תפו"א מרוסקים עם יוגורט והוא קצת שונה מהמטבח בצפון הודו שמתבסס על רטבים מעגבניות מרוסקות.
כל ארוחה גם במסעדות פשוטות היה פשוט תאווה לחיך.
מאודאיפור המשכנו בנסיעת לילה ברכבת מיטות לאחמדאבד. העיר המרכזית במדינת גוג'אראט.
וכרגיל עיר הודית גדולה ומ ס ר י ח ה מעשן כלי רכב,בנוסף ריכוז מוסלמי גדול מאוד ואוכל מצוין (בהחלט יש קשר...).
לילה אחד באחמדאבד וטיסה לגואה. לחופים הציוריים ששמענו עליהם כל כך הרבה – ולים שאנו בונים עליו שיעסיק את הילדים ויתן לנו קצת מנוחה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה