פרק – ג': סיומת בתאילנד

חלק – 14 : מהומות בבנגקוק

10.4.2010     22:00


לילה שלישי במלון רויאל שבשדרות Rajadamnoen .
במהומות שהיו מחוץ למלון שלנו –בין הצבא למתנגדי המשטר הנקראים "החולצות האדומות" (או בתאי – צ'אטי פאטאי), מניין הנהרגים עלה כבר ל-18 איש.

הלובי של המלון שלנו מלא באנשי החולצות האדומות, ועל מדרגות המלון יושבים המוני מפגינים ושומעים את קולות מנהיגיהם הבוקעים מרמקולים ענקיים. רוב האנשים יושבים בחוץ, המומים מההתפתחות האחרונה, יחד עם זאת כולם זוקפים ראש בגאווה – ומריעים כל הזמן לקול המנהיגים שלהם הבוקע מהרמקולים המוצבים בחוץ.
יש מס' מוקדים של עימותים בחוץ, אבל זה שליד המלון שלנו (פחות מ-100 מ' מהלובי), הוא החריף ביותר עם כל הפצועים וההרוגים.





למזלנו היינו אצל חברים – במלון אחר רחוק מהבאלאגן, השתכשכנו בבריכה, ועשינו טיול בקניון בזמן שההתנגשויות התחילו.
במקרה הסתכלתי באינטרנט וראיתי מה קורה. יותר מאוחר שניסינו לחזור הביתה – שום מונית לא הייתה מוכנה לקחת אותנו כי היו מחסומים בדרך. נהג טוק-טוק (אוטו-ריקשה) הסכים לקחת אותנו בעבור המחיר המתאים...
יש לנו מלון טוב וזול, אבל ההתפתחות האחרונה הפכה אותו לבלתי רצוי לחלוטין.
בשלב הנוכחי הבלאגן בזה לא מתאים לנו. מחר נעבור למלון שחברים שלנו נמצאים בו.
יותר יקר, לא בתקציב – אבל מפנק, וממש מתאים לנו פינוק.
למען האמת לא תכננו להישאר בבנגקוק אלא לרדת אתמול כבר לאיים, לקצת בטן-גב, אבל 2 משפחות של חברים מהודו, הודיעו לנו – "גם אנחנו כאן בתאילנד, תישארו!".
אז החלטנו להישאר עוד כמה ימים בבנגקוק – ויום אחרי התחילו העימותים.

דווקא מצחיק, לפני מס' ימים ראיתי סרט בכיכובו של ניקולאס קייג' שנקרא "בנגקוק מסוכנת". הסרט אמנם היה על רוצח שכיר אבל הוא קצת חיזק את החשש שלי הטבעי שלי מבנגקוק (חשש רגיל מפשיעה שיש בערים גדולות בניכר) בנוגע לגניבות, רמאויות וכד'.
שהגענו לבנגקוק דווקא יותר ויותר הרגשתי טוב עם הביטחון האישי – והפסקתי ללכת עם חגורת כסף  בבטן ולא הפקדתי את החפצים היקרים בכספת של המלון.
כל העיר הייתה מלאה באנשי החולצות האדומות, אבל הכל היה רגוע ושקט. עד אתמול.




לקריאה על סוף הטיול בתאילנד וסיכום השנה המופלאה שעברה עלינו לחץ על הקישור למטה

11.4.10    13:00

בבוקר עברנו למלון somerset  שברחוב sukhumvit soi 16 , לא רחוק מהsky train ורובעי המסחר החדשים של תאילנד. אזור זה רחוק משמעותית מהרובע העתיק ובינייני הממשלה שם בילינו 3 לילות, ושם היו ההתנגשויות האלימות של אתמול בערב.
19 הרוגים, כאשר גם שוטרים נהרגו מאש המפגינים. 5 שוטרים מוחזקים כבני הערובה בידי החולצות האדומות.
אבל אנחנו במלוננו המפנק – רחוקים כעת מהבאלאגן.

אני חייב להודות שכל פעם שאני מסתובב ליד מרכזי המפגינים, זה ממש מרגש אותי. כל כך נוגע ללב, לראות אנשים, משפחות שלמות – עוזבים את הכפרים שלהם, מוכנים לישון על מחצלת ברחוב, רק כדי לאמר : "אנחנו רוצים דמוקרטיה!".
מניין ההרוגים רק מוסיף עומק לדרישה שלהם. הם נוסעים ברחבי העיר – מנופפים בדגלים אדומים, צעיפים אדומים, וכל מיני רעשנים (אדומים, אלא מה!?).
קניתי 2 צעיפים אחד לבנות, ושני לחבר, אוהד הפועל ת"א (מה לעשות עכשיו זה אולי נשמע לא ראוי אבל בארץ זה ישמע אקזוטי...).

15.4.10    7:00

אני חייב לאמר – אם בהתחלה באתי ברושם שבנגקוק "מסוכנת" אני היום יוצא ממנה ברושם של בנגקוק מפנקת. איזה כיף היה לנו, אבל חייב להודות שהכל מתחיל ונגמר במלון המצויין שלנו.
אנו מבלים מלא זמן באחת מ2 הבריכות שלו – מה שמעסיק את הילדים מצויין.
יש לנו סופר מצויין למטה והכל בו זול. נסיעה לכל מקום היא ברכבת העילית sky train  , או בMRT שהיא הרכבת התחתית – ושתיהן נוחות ,נקיות ללא רבב, ומהירות מאוד.

בילינו יום בעולם התת מימי וראינו יצורים יפהפיים, ראינו גם סרט 4D(כולל תזוזת כסא ועוד אפקטים).
עשינו קניות בקניונים ששמים בכיס הקטן את בקניונים שארץ – ולא היינו צריכים ללכת ברחוב כי הרכבת מביאה אותך ישירות לקניון.

הסתובבנו ברובע הסיני, אכלנו אוכל תאילנדי כל כך טעים – ובמיוחד – פאד-תאי אטריות מוקפצות.

בנוסף כבר יומיים סונגקראן – ראש השנה התאילנדי. בכל העיר כולם משפריצים על כולם מים – וצובעים אחד את השני בצבע לבן.
כול העיר מיים. אנשים מסתובבים על טנדרים ומשפריצים על כולם. אחרים בצד הרחוב עם חביות או צינורות מים. וכלם כולם עם רובי מים יורים חופשי לכל הכיוונים.
הבנות בהיי לא נורמלי – קניתי להן 2 רובים והן יורות במיוחד על זקנות חסרות הגנה /לא יכולות להחזיר – או על דיילות בחנויות...








והיום – אנו מתכווננים לחגוג יום הולדת שלוש לעלי, ולרדת לאיים בלילה.

לצערינו נאמר שלום לשרון וסנדרה – החברים מגואה שנמצאים כאן חדר לידינו – ובמיוחד עלי תיפרד מהבן הראשון שהיא נדלקה עליו חזק – טום הבלונדיני, אבל – ככה זה בטיול – חייבים להמשיך.

25.4.10            23:55

הבנות ישנות ואני מתענג על האינטרנט חינם במלון המפנק שלנו בבנגקוק.
חזרנו לבנגקוק אחרי 8 ימים בקו-פנגן, אי נחמד של חופים לבנים ודקלי קוקוס, מים תכולים ושקיעות יפות.
גם באי "למדנו" מה שלמדנו בבנגקוק אחרי יומיים, שאם נשקיע במלון – החוויה נראית אחרת לחלוטין. נו טוב אז בבנגקוק "ברחנו" מהמלון עקב היריות וההרוגים מחוץ למלון, אבל בקופנגן הכריע אותנו החום. כמה אפשר להיות בים (הרבה אבל זה בערך כל מה שיש לעשות), ובצהריים מ 11:00 ועד 16:00 אתה לא רוצה להיות בשמש, ואתה לא יכול לכלוא את הילדים בבקתה (שהיא יפה ומרחק 5 מטר מהמים אבל חוץ משירותים ומיטות אין בה שום דבר).





אז היינו 4 ימים בחוף יפה ומקום שנקרא Laem –Son אבל אחרי כן עברנו לChaloklum Bay Resort, ששם יש מזגן, בריכה מוצלת חלקית (קנינו מצופים לפני שבועיים – ומעכשיו הם כבר שוחות לבד!), וטלויזיה (שאני עייף ומעולף מהחום אין לי בעיה שהיא תרעיל את נפשותיהן התמימות של בנותיי).

בנוסף, שברתי מחסום פסיכולוגי ושכרתי קטנוע – ואחרי יום כבר לקחתי את הבנות לסיבוב סטייל עזה (אבל רק 3 היינו על הקטנוע).


אין מה לעשות, אפריל בתאילנד – זה לא צחוק, החום פשוט נוראי ואתה חייב להתחבר למזגן באינפוזיה כל שעתיים שלוש, לתדלק כמה שניתן ולצאת החוצה "לקרב".

בסה"כ השהייה באי הייתה כיפית אבל כמו כל סוף טיול – ספרנו את הימים...

חזרנו לבנגקוק באוטובוס לילה, למרות שבבנגקוק זרקו רימונים בעימותים האחרונים בין המפגינים למשטרה ו-3 נהרגו.

משהו על בנגקוק. עיר של בערך 6 מיליון איש (בערך מדינת ישראל?).
לוקח כאן לנסוע 40 דקות באוטוסטרדה ב-90 קמ"ש בתוך העיר – ממקום למקום – וזה בין הרבעים המרכזיים. העיר הזאת גדולה, ומשוכללת.
אני לא יודע למה תאילנד מוגדרת כמדינת עולם שלישי. או לחילופין אם ההגדרה נכונה – אז למה ישראל לא. כל הדרך מהדרום נסענו באוטוסטרדה גדולה ומסודרת במשך 10 שעות.

בבנגקוק יש גשרים ומחלפים למכביר. בתוך העיר יש רכבת תחתית נקייה כמו חדר ניתוח ומתקתקת כמו שעון שוויצרי. שלא נדבר על הSky-train, רכבת עילית שמדלגת על הרחובות העמוסים, וגם במקרה זה עובדת כבר מס' שנים ונראית חדשה לחלוטין. הרכבת מחברת אותך בין רוב הקניונים והשווקים הגדולים, כך שלרוב אתה לא צריך לצאת לרחוב אפילו...
אצלנו לעומת זאת בת"א, מדברים על פתרונות כבר יותר מ-10 שנים. מכרזים, ביטולים וקומבינות רצות – ולעיר עדיין אין פיתרון תחבורתי פנימי שוטף.
התאילנדים יודעים לתת שירות – ותוסיפו את העובדה שהרבה יותר זול – הכל הופך להיות ממש תענוג.

 היום היינו ב Weekend Market – מה שמוגדר כאבי כל השווקים. אני הייתי שם גם אתמול – ונתתי לעצמי להיסחף עם הזרם, הרפיתי את כל חושי – וזזתי ברנדומליות מוחלטת במבוך העצום הזה עם אלפי הדוכנים, באסטות וחנויות.
היום אנה הצטרפה לחגיגה ולא "ביישה את הפירמה". למרות שהיא נגד שווקים עמוסים ודחוסים, ותאמינו לי היה עמוס, וחם (38 מעלות), ולח, וקצב ההזעה שלי היה כמעט כמו קצב שריפת המזומנים, למרות כל זאת – היה יום מוצלח.
בסופו של יום אחרי ארוחת ערב בחדר שמדדתי את החולצה של ברצלונה שקניתי ב-14 ₪ - אמרתי לעצמי בכעס  "למה לא קניתי עוד 2 או 3 של ברזיל ארגנטינה והולנד (כתום, שיהיה למשחקים של בני יהודה)".  אנה ענתה לי בתוכחה " מה אתה צריך עוד? לא סיכמנו על אורח חיים צנוע?"
ואני עניתי "בארץ, שנהייה עניים נסתפק במועט, כאן בתאילנד – אנחנו עשירים, ועשירים צריכים  ל ב ז ב ז כמה שיותר!!!". 

היום חרגנו רשמית מהמשקל המותר לטיסה. יש לנו סה"כ בסביבות ה 125 ק"ג  ומותר רק 100 לצ'ק אין בנמל תעופה. אני אהיה חייב פתרונות יצירתיים מה לסחוב על הידיים ,מה לזרוק ועל מה לוותר (ויש עוד 3 ק"ג שאמורים להתווסף).




צר לי לאמר, אבל החלטנו לוותר על ה- grand palace שנחשב לאחד האטרקציות הראשונות במעלה בתאילנד. לא רק שחום אימים ולחות מטורפת,  גם מחייבים אותך במכנס ארוך ונעליים סגורות... וכמובן הילדים קודחים כל הזמן בסל"ד קבוע, אין מה לעשות,  זה יחכה לביקור הבא בתקווה שיהיה שתקופה פחות חמה.

עוד חוויה משעשעת/מלחיצה שהיתה בדרך לאוטובוס שלקח אותנו לאיים – היום היה 15 לאפריל – בעיצומו של הסונג קראן, ראש השנה התאילנדי. אנחנו לקחנו מונית למשרד של "למטייל" שנמצא ליד הקוו-סאן – הרחוב המסחרי שבעיר העתיקה (המרכז –מבחינת רוב המטיילים).
כל הרחובות ליד היו פקוקים בצורה מטורפת מכיוון שאלפי תאילנדים הלכו והשפריצו מים ומרחו אחד על השני תחליב לבן המורכב מטלק ומים. 

אי אפשר היה ללכת ברחוב בלי להיצבע או להתרטב. טנדרים עמוסים בתאילנדים עם חביות מים קפואים – עוברים לאט ומשפריצים על כולם, תחנות נייחות של חביות מים או צינורות מים משיבות מלחמה מצידי הרחוב – ורוב העוברים ושבים מצויידים ברובי מים ושקיות עם טלק.
היינו בתוך המונית בפקק של ערב רב של מכוניות ואלפי אנשים מכל הצדדים כמעט 40 דקות והתקדמנו בקצב של 20 מטר לדקה  - הזמן של יציאת האוטובוס התקרב והתקרב וחששנו לאחר אליו. המרחק שהיינו צריכים לעבור היה מס' מאות מטרים אבל לא רצינו לצאת עם הבנות והתיקים כי היו משפריצים עלינו ומורחים אותנו בטלק (וזה לא מתאים לפני נסיעה של 12 שעות באוטובוס ועוד 3 שע' במעבורת, מה גם שהסיטואציה מלחיצה את הבנות).
תחושת הלחץ רק התגברה כאשר כל עובר ושב ראה אותנו – תיירים "כלואים" בתוך מונית  - והשפריץ מים על המונית (הסגורה) או מרח טלק ב-2 ידיים על החלונות וצעק משהו בתאילנדית. 

היתה הרגשה קצת מטורפת – כאילו נקלענו באותו לתוך המון (לא זועם למזלנו) ושוקלים לעשות בנו לינץ' (של מים וטלק)....
ואם הלחץ לאחר לאוטובוס והבאלאגן מסביב לא הספיקו– הנהג שלנו כל הזמן עשה לי תנועות עצבניות ואמר בתקיפות שהוא לא רוצה להיכנס לבאלאגן וחייב לצאת ביציאה הראשונה מהרחוב.
לאחר ששיכנעתי אותו בתקיפות עוד יותר גדולה להמשיך – הוא עשה סימנים של "אוטוטו אני מתחרפן מהפקק" כל 2-3 דק'.

הרמתי טלפון למשרד ווידאתי שיחכו לנו.
כמובן שבסופו של דבר קרה מה שקורה ת מ י ד... הגענו באיחור של 10 דק', אבל היינו צריכים לחכות עוד שעה ורבע לאוטובוס....

27.4.10     10:30

היום בלילה טסים בחזרה לארץ. אומרים שלום לבנגקוק האהובה ומסכמים כמעט שנה של טיול.

זו היתה שנה של משפחתיות אינטנסיבית ושרדנו אותה. היתה גם שנה של מנוחה לגוף ולנפש, כיף ופינוקים. שנה שבה רוב ה"כבלים" שכרוכים סביבנו במציאות הישראלית, הן פיזיים והן מחשבתיים, הותרו אחד אחרי השני – ופרות קדושות נשחטו אחת אחרי השניה.

כמו כל סוף טיול, הימים הם בסימן געגוע לבית, למשפחה ולחברים.

אנו במיוחד מתגעגעים לשיגרה בעיקר בשל "ההתקלקלות" בחינוך של הבנות ובמיוחד של הקטנה שהשינויים התכופים לא איפשרו הצבת גבולות ברורים, ולכן הימים הבאים בארץ יהיו בסימן מלחמה עם הבנות על חינוך, משמעת וגמילה מפינוקים כמו שינה עם ההורים או להיות על הידיים...
ועוד אנחנו צריכים לעשות את זה אצל ההורים. זה יהיה קשה שבעתיים...

יחד עם זאת היה ש ו ו ה כל רגע למרות הקשיים הרבים של טיול עם ילדות ובמיוחד שאחת בגיל שנתיים עד שלוש. הכי חשוב לנו שהיינו ביחד – מה שלא באמת הצלחנו בשיגרה שהייתה לנו קודם.

אנחנו ממליצים לכל משפחה לקחת פסק זמן של שנה וזה לא משנה היכן.

ואם יש לכם שאלות או שאתם צריכים חיזוקים לעשות את הצעד, צרו קשר איתנו , יותר מנשמח לעזור ....

שלכם

אדר אנה איה ועלי.